המלחמה הפנימית

• הדפסה
• דואל

בעזרת מלך יחיד א'ל חי העולמים
הבעש"ט על פרשת כִּי תֵצֵא – המלחמה הפנימית
תורת הלוחות הראשונים
מפי מורנו דב"ר הכהן סטבסקי שליט"א
בית הבעל שם טוב

סגולה להישמר מבילבול
כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע...
וְיָצָא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה לֹא יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה:
כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ:
דברים כג י-יא ו טו
"ובספרי פרשת כי תצא: לא תֵצֵא - אלא בַמַּחֲנֶה. וחכמינו ז"ל דרשו בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ - הם האברים של האדם. וזה: וְיָצָא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה - שיקבץ אדם באמת כל רצונות שבו וכל נפשו למסור עבור רצון המקום. ואם מאסף כל כוחותיו בעשיות מצוה וכדומה לסור מרע בהתאספות כל החיות - על ידי זה עצמו מתקיים: וְנִשְׁמַרְתָּ, ששוב אין מקום להיות מתבלבל על ידי דברי שטות, מאחר שמרוצה למסור נפשו, ואין דבר חביב מנפשו":

אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר
וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר, וְחָשַׁקְתָּ בָהּ, וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה. וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ, וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ, וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים, וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ, וּבְעַלְתָּהּ, וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה:
דברים כא יג
אלה השלבים לתיקון השכינה משביה:
[א.] וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר:
[ב.] וְחָשַׁקְתָּ בָהּ:
[ג.] וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה:
[ד.] וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ:
[ה.] וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ:
[ו.] וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים:
[ז.] וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ:
[ח.] וּבְעַלְתָּהּ:
[ט.] וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה:

"כי המחשבות זרות הבאות לאדם [הוא] כי מתאוה הניצוץ הקדוש שבתוך אותיות המחשבה הזרה לתיקון להעלותו לשורשו ולתקנו וכל המחשבות זרות בעולמות עליונים. כי המחשבות זרות מלובשות באותיות, והאותיות הם אורות צחות - אלא שירדו למעמקים ונתלבשו בלבושים צואים, ולכן: וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ - שלא ליקח אותם בלבושין המגואלין, רק יראה להסיר ולהפריד מהם הלבושים הצואים, דרך הכנעה הבדלה והמתקה - ואז יאירו כשחר אורם":

וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה:
דברים כא יא
"כי התפילה היא השכינה, וכאשר היא בַּשִּׁבְיָה וחפצים לפדותה ולהעלותה ע"י וְחָשַׁקְתָּ בָהּ להעלותה וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה דביקות שכינתה וקוב"ה – אזי היא נקראת: אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר. היינו: אֵשֶׁ"ת - ראשי תיבות: אֲ'דֹנָי שְׂ'פָתַי תִּ'פְתָּח {תהלים נא יז}: יְפַ"ת - ראשי תיבות: פִ'י יַ'גִּיד תְּ'הִלָּתֶךָ. זהו גם כן הבטחה: כשיתן ה' בידך את היצר הרע, אז וְרָאִיתָ איך שהשכינה שהיא אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר אשר היא בַּשִּׁבְיָה כביכול - וְחָשַׁקְתָּ בָהּ לפדותה מן הַּשִּׁבְיָה וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה":
 

עליית הרצון
וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ:
דברים כא כב
"פירוש הש"ס {יומא פו ע"ב}: אמר ריש לקיש: גדולה תשובה - שזדונות נעשות לו כשגגות, שנאמר: שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך. הא, עוון מזיד הוא וקא קרי ליה מכשול. איני! והאמר ריש לקיש: גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכויות, שנאמר: ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה - עליהם הוא יחיה. לא קשיא! כאן מאהבה, כאן מיראה, ע"כ. וטעם שנקרא חטא, כי כבודו יתברך שמו מלא כל העולם כביכול, גם מקום החטא והתענוג של החוטא נמשך מתענוג העליון:
והנה יש מדה הנקרא חמדה, אשר ממנו יתברך מתפשט לכל הברואים אדם ובהמה וחיות ושרצים, כאשר החוש מעיד על זה. ובכל אחד ממידות החמדה - יש הוי"ה אדנ"י:

כי החמדה קודם שנפעל בתוך הבריאה - הוא הוי"ה, ואחר הפעולה בה נברא למטה - הוא אדנ"י, הרי ח' מן החטא שהם ח' אותיות של שני שמות הנ"ל, ובתוכו יש טוב גנוז בתוכו - הרי אות ט' מן חטא, ואות א' מובלע בו - הרי חטא:
והנה יש י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן ואחד מהם קל וחומר, והנה על ידי התעוררות זו החמדה מטה - נתעורר מדה זו למעלה בקל וחומר. רק הקליפה של החטא הוא מסך מבדיל, ומפסיק מלהתעורר הטוב למעלה, כי אם אחר ששב בתשובה, ונסתלק חלק הרע והקליפה, ונשאר רק טוב הגנוז. ואז נתעורר גם הטוב שלמעלה. ולכך זדונות נעשו כזכויות, ובלבד שיהיה הזדון לתאבון ולא להכעיס, אז נעשו זכויות":

פרשת שידוכים
כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ.
וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו - כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר,
וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת, וְנָתַן בְּיָדָהּ, וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ:
דברים כד א
"הטעם למה בשעת שידוכין שוברין כלי חרס, ובשעת נישואין כלי זכוכית? כי אי אפשר לקרוע התנאים כשם שכלי חרס אחר שנשבר - אין לו תקנה. אך אחר הנישואין יכול לפוטרה על ידי גט, דוגמת כלי זכוכית שאף על פי שנשבר - יש לו תקנה:
"מובא בגמרא {סוטה ב ע"א}: אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אַרְבָּעִים יוֹם קֹדֶם יְצִירַת הַוְּלָד, בַּת קוֹל יוֹצֵאת וְאוֹמֶרֶת: בַּת פְּלוֹנִי - לִפְלוֹנִי, בֵּית פְּלוֹנִי - לִפְלוֹנִי, שְׂדֶה פְּלוֹנִי - לִפְלוֹנִי, ע"כ:
מפני שלפני שבירת כלי השידוכין באירוסין - נאספים כמה זיווגים שקריים, ונאחזים ונסבכים בהדי האי זיווגא שהכרוז יצא עליהם. וחד בחד כי סביך - אי אפשר לפוטרם כל כך בנקל. רק יש שנפטרים מהם על ידי שנדברים זה בזה להתחתן, ומהם יש שנפטרים על ידי שמתוועדים להתחתן, ומהם יש שנפטרים על ידי התקשרות בתקיעת כף, או ראשי פרקים או תנאים - עד שנפטרים מכולם. ואז ימצא מין את מינו זיווגו האמיתי, וישאו זה לזה, כדת משה וישראל":
 

הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי
{סגולה לדביקות והצלחה בנישואין – לכוון בתיבת לי של הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי}
"הָאוֹמֵר לָאִשָּׁה: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי..."
משנה קידושין פ"ג א
"ביאור ש"ס {עירובין נד ע"א}: אמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא: חטוף ואכול, חטוף ואישתי - דעלמא דאזלינן מיניה כהלולא דמי, ע"כ. כמו הילולא שיש בו כמה טרחות, ותכלית הכל - לתיבת לִי שאומר החתן להכלה. והנמשל מובן, כי תיבת לִי הוא שורש הדבקות":
 

סגולה לתיקון פגם הברית
כִּי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים יַחְדָּו אִישׁ וְאָחִיו, וְקָרְבָה אֵשֶׁת הָאֶחָד לְהַצִּיל אֶת אִישָׁהּ מִיַּד מַכֵּהוּ, וְשָׁלְחָה יָדָהּ וְהֶחֱזִיקָה בִּמְבֻשָׁיו:
דברים כה יא
"מה שיש בכתוב זה רמז נפלא לתיקון פגם ברית קודש על ידי נתינת צדקה ובכייה בדמעות":

דברי תורה מגן עדן – הילולת רבינו רבי פינחס מקוריץ זיע"א
"פעם אחת הלך רבי פינחס מקוריץ עם הרב דקהילת קודש ראווענע לאסוף על פדיון שבויים, בעבור אחד קרוב לשניהם אשר נתפס בתפיסה.

אמר רבי פינחס להרב של ראווענע: שמעתי שהבעל שם טוב שובת בקהילת קודש קאמינקע. ניסע אליו, ואפשר שתהיה תשועה ולא נצטרך לטלטל עצמנו בטלטולי דגברא!

נמנו וגמרו ומיהרו למצוא אותו ערב שבת קודם שילך למקווה, כי אחר המקווה אי אפשר לדבר עימו שום דיבור. ואף על פי כן מצאו אותו שבא מן המקווה וכבר לבש בגדי שבת בבית המדרש.

אמרו להם אנשיו של הבעש"ט: התראו לפניו וידע בודאי ההצטרכות שלכם אף שלא תספרו לו. וכן עשו רבי פינחס והרב דק"ק ראווענע, ובאו על פתח בית המדרש. וכשראה אותם הבעש"ט, נענע בידו שילכו.

אחר כך שמע רבי פינחס שבא אביו, מורנו הרה"ג ר"ר אברהם אבא שפירא מעבר הנהר לקהילת קודש מריפוליע, והלך רבי פינחס אצל אביו, כי היה ירא פן ירצה לשבות אצל הבעל שם טוב. ואצל אביו לא היה חשוב הבעל שם טוב לכלום, ותמיד היה אומר לבנו: מה אתה נוסע אליו?!

והיה ירא רבי פינחס פן לא ינהג לו כבוד בדבר אחד, והוא בודאי יעז פניו, ויהיה לו צער ובושה חס ושלום.
כאשר פגש את אביו, שאל אותו רבי פינחס היכן ישבות.
וענה לו: מה לי לילך להבעל שם טוב? אני אשבות בכאן, ואדרוש כאן.
כי היה נחשב לגאון גדול ובכל מקום היו מכבדים אותו שידרוש להם בדברי תורה.

ובבוקר, כשהתחיל הבעל שם טוב בבית הכנסת 'הודו', הנה בא הגאון רבי אברהם אבא לבית המדרש של קמינקע ועמד אצל ארון הקודש.
והבעל שם טוב היה מתפלל לפני התיבה, ואביו של רבי פינחס היה מתפלל לעצמו בקול רם.

וירא רבי פינחס פן חס ושלום יבלבל את הבעל שם טוב ויגער בו. והבעל שם טוב לא דיבר אליו מאומה עד אחר תפילת שחרית.

והיה שבת ראש חודש, ונצטרכו להוציא שני ספרי תורה. ולקח הבעל שם טוב ספר תורה אחד והספר תורה השני לקח אביו של רבי פינחס, והלך אחר הבעל שם טוב לתיבה. וראה הבעל שם טוב שהוא אוחז ספר תורה, ויגער ואמר למישהו אחר: קח הספר תורה מידו! ושתק רבי אברהם אבא ולא ענה אותו הדבר. ותמה רבי פינחס על זה.
ואחר התפילה הלך רבי אברהם אבא לעיר שמעבר הנהר אצל פרנס החודש, ואכל שם וישן מעט. והלך שם לבית הכנסת לדרוש. ובעת סעודה שלישית בא והגיע אל שולחנו של הבעל שם טוב.

ולאנשי קמינקע היה המנהג: כשהיה הבעל שם טוב אצלם העמידו להם שולחן מן הצד, והאורחים יושבים עם הבעל שם טוב על יד השולחן שבבית.
וכשראו אנשי קמינקע שבא רבי אברהם אבא, קראו אותו אצלם. כי הם הכירו אותו שהוא "ליטוואק" ותקיף בדעתו, פן יבלבל את הבעל שם טוב או יכנס לדבריו.
וקראו אותו: רבי אברהם, בוא ושב איתנו!
ונתנו לו צלוחית מי דבש.

וכשהתחיל הבעל שם טוב לאמור תורה, יצא ממקומו רבי אברהם ועמד נגד הבעל שם טוב באמצע הבית והציץ בפניו.
וירא רבי פינחס לומר לו שלא יביט בפני הבעל שם טוב, מחמת כיבוד אב. ועמד נגד הבעל שם טוב, והיה רבי פינחס בצער. וכשפסק הבעל שם טוב לומר תורה, חזר רבי אברהם אבא למקומו בלא אומר דברים מאומה.

לאחר צאת הכוכבים, הדליק הגבאי נרות ואכלו בשר.
וחזר הבעל שם טוב ואמר: צריך אני לאמור עוד דבר אחד, ולא היה בדעתי לאמור אותו דבר, אלא מפני ששמעתי דבר זה בגן עדן בשמי חייב אני לומר.

והתחיל הבעש"ט לומר, ורבי אברהם אבא יצא פעם שנייה ממקומו ועמד נגד הבעל שם טוב עד שגמר דברי תורתו, וחזר למקומו. וברכו ברכת המזון, והתפללו תפילת ערבית.

אחר התפילה אמר רבי אברהם לרבי פינחס בנו: הוא ולא אחר! הוא ולא אחר!
ואמר רבי פינחס: מה ראית בו?
אמר לו אביו: אתה סבור ששתקתי לו כשגער בי בשעת קריאת התורה, אבל המתנתי עד הסוף. ואספר לך בני, כי ראיתי בלילה הזה בחלום שנכנסתי לגן עדן, ובא שר התורה ואמר דבר תורה משמו של הבעל שם טוב, וכשננערתי משנתי זכרתי אותו היטב, ובאתי בשביל דבר זה לכאן. וכמו ששמעתי בגן עדן למעלה, כן שמעתי מפיו הקדוש כעת. ועל כן באתי לבדוק זאת בתפילתו ובסעודתו.
הוא ולא אחר!