פרשת מקץ - קֵץ שָׁם לַחשֶׁךְ

• הדפסה
• דואל

הבעל שם טוב הק' על חנוכה ופרשת מקץ
"קֵץ שָׁם לַחשֶׁךְ"
תורת הלוחות הראשונים
מפי מורנו דב"ר הכהן סטבסקי שליט"א
בית הבעל שם טוב

{איוב כח ג}

בוטח מבטיח ומובטח

"אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם יְהֹוָ"ה מִבְטַחוֹ, וְלֹא פָנָה אֶל רְהָבִים וְשָׂטֵי כָזָב {תהלים מ ה} - זה יוסף {מדרש רבתי פר' פט סי' ג}. בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיהֹוָ"ה - וְהָיָה יְהֹוָ"ה מִבְטַחוֹ {ירמיה י"ז ז}. מִבְטַחוֹ - זה יוסף. וְלֹא פָנָה אֶל רְהָבִים - ע"י שאמר לשר המשקים: {בראשית מ יד} כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה, ניתוסף לו שתי שנים. אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם יְהֹוָ"ה מִבְטַחוֹ - ר' יודן אמר: המון ריבי רברבים שהם שטים אחרי כזב. אוי לו למי שהוא בוטח בהם. כי בא החלום ברוב עניין {קהלת ה}. אמר פרעה: מי מתקיים על מי? אני על אל"הי או אל"הי עלי? אמר לו: אתה על אל"היך, הדא הוא דכתיב{בראשית מא א}: וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר. כי מבית האסורים יצא למלוך - זה יוסף שיצא מבית האסורים של פרעה יצא למלוך.

כי יש בוטח ומבטיח ומובטח. בוטח - היינו אותו אדם שהוא בוטח, ומבטיח - היינו אותו שהוא מבטיח, ומובטח - היינו אותו עילה וסיבה שעל ידה הוא בטוח לבוא לאותו הדבר. והוא דרך משל: ה' יתברך הוא המבטיח לאדם שייתן לו כל צרכו ודי מחסורו כשילך בדרכיו. והאדם הוא הבוטח בזה. ומובטח היינו שאף שהוא בוטח שה' יתברך יזמין לו בוודאי פרנסתו - מכל מקום צריך עילה וסיבה לזה, שיהיה הסיבה מאת ה' יתברך שעל ידה יתפרנס, או משא ומתן או שאר דברים ואמצעים. ואדם כזה, עדיין לא הגיע לאמונה העיקרית. כי העיקר, להאמין בה' שהוא לבדו הוא ואין בלתו, ושאינו צריך לשום עילה וסיבה שעל ידה ימשוך לו פרנסתו. כי הוא יתברך שמו עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות, ואפילו כשלא יעשה שום עילה ומשא ומתן ושום הכנה לפרנסתו, ה' יתברך יכול להזמין לו פרנסתו בחסדו הגדול. וזהו בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיהֹוָ"ה - וְהָיָה יְהֹוָ"ה מִבְטַחוֹ {ירמיה י"ז ז}, היינו המובטח שלו יהיה גם כן ה' יתברך, שרק הוא לבדו הוא, ואין שום דבר שיהיה עילה וסיבה לפרנסתו או לשאר דבר שעל ידה יגמור הדבר שהוא מבטיח לו, שאינו צריך לשום דבר ושום הכנה שתהיה עילה וסיבה, והכל הוא רק הבורא יתברך שמו. ואפילו כשיש לו הדבר על ידי עילה, יאמין באמונה שלימה שהוא ממש ה' יתברך שרצה לפרנס אותו בדרך זה, אבל לא שיהיה מוכרח הדבר על ידי סיבה והכנה, רק לבטוח בה'. וזהו מדרגה גדולה":

סגולה על הרצון
"כלל גדול: גֹּל אֶל יְהֹוָ"ה מַעֲשֶׂיךָ - וְיִכֹּנוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ {משלי טז ג}: שכל דבר שיזדמן יחשוב שהוא מאתו יתברך שמו, ויראה שיבקש מה' יתברך שיזמין לו תמיד מה שה' יתברך יודע שהוא לטובתו, ולא מה שנראה לבן אדם על פי שכלו. כי אפשר מה שבעינו הוא טוב - הוא רע לו. רק ישליך הכל כל ענייניו וצרכיו עליו יתברך שמו":
 

מידת האמת מידת הנאמנות ומידת החיקוי
"אָמַר אַבַּיֵי: הַרְבֵּה עָשׂוּ כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְעָלְתָה בְּיָדָם, והרבה עשו כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי וְלֹא עָלְתָה בְּיָדָם. אָמַר לְהוּ רָבָא לְרַבָּנָן: בְּמָטוּתָא מִינַיְיכוּ: דְּלָא תֵּיתוּ קַמָּאִי, לָא בְּיוֹמֵי נִיסָן וְלָא בְּיוֹמֵי תִּשְׁרֵי, כִּי הֵיכִי דְּלָא תִּטָּרְדוּ בִּמְזוֹנַיְכוּ כּוּלָהּ שַׁתָּא! {ברכות דל"ה ע"ב}. והעניין, כי יש שני סוגי אנשים: אחד - הנוהג על פי הטבע וחורש בשעת חרישה וקוצר בשעת קצירה וכו'. ב' - הנוהג למעלה מן הטבע לבטוח בה' שיזמין לו במעט עסקיו די פרנסתו ושיפנה לעסוק כל ימיו בעבודת ה' יתברך, ואז מלאכתו נעשית על ידי אחרים. והיינו: צדיק באמונתו יחיה, שדרשו {מכות דכ"ד ע"א}: בָּא עָמוֹס וְהֶעֱמִידָן עַל אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר {עמוס ה}: כִּי כֹה אָמַר ה' לְבֵית יִשְׂרָאֵל: דִּרְשׁוּנִי וִחְיוּ. מַתְקִיף לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אֵימָא דִּרְשׁוּנִי - בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ? אֶלָּא, בָּא חֲבַקּוּק וְהֶעֱמִידָן עַל אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר {חבקוק ב}: וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יחיה. מה שאין כן מי שאינו במדרגת בטחון ורוצה לעשות כמו רבי שמעון בן יוחאי, והניח מדרגתו על פי הטבע, ומדרגה עליונה לא השיג - ונשאר קרח מכאן ומכאן. וזהו שאמרו: הרבה עשו כר' שמעון בן יוחאי גם מי שאינו בגדר זה, לכך לא עלתה לו":

ייחוד שמירה ומיתוק
בראשית מג יד
"וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ, וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת בִּנְיָמִין. פירוש דברי המדרש {תנחומא סי' י}: לפיכך היה מתפלל בא"ל שד"י ואומר: מי שאמר לשמים וארץ די - יאמר ליסוריי די, לפי כשברא הקב"ה השמים והארץ היו נמתחין והולכין עד שאמר להן הקב"ה: די! לפיכך כתיב: וְאֵל שַׁדַּי – שאמר לעולמו די! כי העולמות היו יורדין ומתפשטין עד עמקי הקליפות ופן ח"ו שלא יהיה אז הרע גובר מחמת עמקי הקליפות, עד שאמר די. אם כן יש למתק ולהעלות כל עניינם לשורשם על ידי שם זה: אֵל שַׁדַּי – כי הוא ייחוד של שמירה ומיתוק":

משל על אהבה
בראשית מב לד
"וְהָבִיאוּ אֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֵלַי וְאֵדְעָה כִּי לֹא מְרַגְּלִים אַתֶּם כִּי כֵנִים אַתֶּם - אֶת אֲחִיכֶם אֶתֵּן לָכֶם וְאֶת הָאָרֶץ תִּסְחָרוּ. הנה יש שני סוגי אהבה: א' - שהאב אוהב מעשה בנו החכם ומתפאר במעשה החכמה שעושה או בדברי החכמה שמדבר. והב' - שאוהב את בנו בעצם, וכל מה שמדבר לפניו הכל הגון בעיניו בשביל אהבתו אותו. והנה באהבת ה' יתברך אלינו: אהבה א' הנ"ל - כשהצדיק עושה מצוות ומעשים טובים הכל בחכמה נפלאה ומעלה ניצוצות הקדושים שבדומם צומח חי מדבר ואז ה' יתברך אוהב אותו מאוד, ובזה מקשר גם חיצוניות העולמות לה' יתברך, שה' יתברך שורה בכל מעשיו. וזה יתתקן לגמרי בביאת משיח במהרה בימינו, כמו שנאמר {ישעיה יא ט}: לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְהֹוָ"ה, כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים, וגם בהמות וחיות כולם יהיו יודעים את ה' יתברך ולא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי. ואהבה הב' הנ"ל - הוא כשהצדיק בעצמו מקושר לה' יתברך, וה' יתברך אוהבו מאוד אותו בעצמו, ואינו עושה מעשיו בחכמה כמו הראשון רק הולך בתמימות גדול ומקושר לה' יתברך ולכן ה' יתברך אוהבו. וזה נקרא עליות פנימיות העולמות, שהצדיק הוא העולם. וזהו מה שנאמר: ואת הארץ תסחרו, דהיינו: כל האותיות מן אל"ף ועד תי"ו מה שהם בארציות כעת, דהכל נברא באותיות דהיינו הדיבור של הקדוש ברוך הוא, והם ניצוצות הקדושים – תסחרו: לשון עלייה, דהוא לשון סיבוב וגלגל":

סגולה לחנוכה

סגולה לומר זיי"ן פעמים הפסוקים: א. "וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָ"י אֱלֹהֵינ"וּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ", ב. "יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן" {תהילים צ יז – צא א} כפשוטו, ובכל עת צרה שלא תבוא, ויכוין ייחוד ב' הנוני"ן של: כּוֹנְנָה, כּוֹנְנֵהוּ, יִתְלוֹנָן, להעלות נו"ן פשוטה לנו"ן כפופה ומשם יתפשט.

רבי דוד מקהילת קאלימייע מגלה את הבעש"ט
"רבי דוד מגיד מישרים דקהילת קודש קאלימייע נסע פעם אחת אחר מעות חנוכה, ותעה בדרך ובא לבית הבעל שם טוב לעת ערב לעת הדלקת נרות חנוכה, והוא יושב בבית התבודדותו. וזה היה לפני התגלותו של הבעש"ט והוא היה נסתר. ושאל רבי דוד את הרבנית על בעלה היכן הוא? והשיבה כי צריך לילך למוכסן לעזור לו להשקות בהמותיו. ואמר מגיד מישרים רבי דוד: מה אני אוכל בכאן? והשיבה: בעלי שחט עוף אחד. וראו ובדקו הסכין, ואם ייטב בעיניכם - אבשל התרנגולת. וראה הסכין והוטב בעיניו. והלכה הצדקת והודיעה לבעלה ובא לביתו. ועשה עצמו גם כן כמו שבא מן המוכסן, ושימש לפניו כדרך קטן לפני גדול, והציע לו בעצמו את המיטה, והעמיד לו מים ונטלה לנטילת ידיים, והוא ואשתו ישנו כדרך בן כפר.

ובחצות הלילה עמד הבעל שם טוב, כי לא היה ישן כי אם שתי שעות. וישב בתחתית התנור בחשאי, והיה עוסק במה שהיה עוסק בחשאי. ונתעורר רבי דוד מגיד מישרים הנזכר, וראה אור גדול תחת התנור, וסבור שהודלקו ונבערו הקורות שעל התנור עד שנהיה שריפה גדולה. והתחיל לעורר את בני הבית ואמר: אש! אש בוער על התנור! ולקח הכלי המים של נטילת הידיים והלך לכבות האש. וכשבא לתנור ראה שהבעל שם טוב יושב ואור זורח עליו, ואין אש ואין שריפה. וסיפר אחר כך כי האור עמד עליו כקשת. כשראה המגיד מישרים זה, נתעלף. והוצרכה מרת חנה לעורר את הבעל שם טוב מדבקותו ולבלבלו כדי שיעורר את המגיד מישרים הנזכר מן ההתעלפות. ובבוקר, אמר לו רבי דוד מגיד מישרים הנ"ל: כך וכך ראיתי, אמור לי מה זאת? והשיב: אין אני יודע מאומה, אני רק אמרתי תהילים, אפשר שנתדבקתי בה' יתברך, והיה כל זה. וגזר עליו רבי דוד שיאמר לו, וגילה הבעש"ט את עצמו לפניו. ומהיום ההוא והלאה היה רבי דוד מגיד מישרים הנ"ל נוסע אליו בכל פעם לשמוע ממנו דברי תורה. וכששמעו חבריו ממנו תורתו, אמרו: מאין לך זה? והשיב: מעני ואביון אחד. ומאז כששמע רבי דוד שהוכיח רבי גרשון גיסו את הבעל שם טוב בגידופים, אמר לו: הנח לו כי הוא חכם יותר מכם. כי הבעל שם טוב גזר עליו שלא יגלה":