פרשת כי תשא

• הדפסה
• דואל

בעזרת מלך יחיד א'ל חי העולמים
תורת הלוחות הראשונים
בעש"ט על פרשת כי תשא
מפי מורנו דב"ר הכהן סטבסקי שליט"א
בית הבעל שם טוב

השפעת ראשי הדור על קומת גוף הדור

שמות לב לב-לג
"וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם, וְאִם אַיִן - מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ. וַיֹּאמֶר יְהֹוָ"ה אֶל משֶׁה: מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי - אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי. יש שני בחינות בעניין העבירות: הא' - כשגדול הדור מהרהר בעבירה, מזה נמשך להמון העם שיבואו לידי מעשה חס ושלום. הב' - הוא להיפך, שמחמת שהמון העם התחילו לחטוא במעשה, מזה ממשיכין הרהור בגדול הדור לפעמים. ונפקותא בזה, דלבחינה הא' אין בכח הגדול להתפלל בעדם, כיון שממנו נצמח הרעה, אבל לבחינה הב' אם גדול הדור הוא אנוס אזי תפלתו רצויה. וזהו שאמר משה רבינו ע"ה: וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם, וְאִם אַיִן - מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ. היינו: וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא - דהיינו שתמחול להם, כי אם כן יודע אני שהוא חַטָּאתָם - דהיינו שהם בעצמם חטאו. וְאִם אַיִן - שאינך מתרצה להם, אם כן אין תפילתי רצויה ואפשר חס ושלום שהרהור שלי גרם זאת, ואם כן: מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ. וַיֹּאמֶר יְהֹוָ"ה אֶל משֶׁה: מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי – דהיינו אין אתה בין החוטאים":

ובעניין התפילה וכוונות וייחודים, שצריך לקשר את עצמו בהם - ידוע שהאדם הוא עולם קטן, ובהתעוררות למטה יתעוררו למעלה וישפיעו למטה עד מדרגתו של זה האדם המכוון זה ומקבל ההשפעה וכו'. כידוע שמחמת מעשי בני אדם נמשך לצדיק הרהור, על דרך הפסוק: וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם, וְאִם אַיִן - מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ. כי משה תלה הקלקול בעצמו, שמן הרהור שהיה לו כביכול - נמשך להם המעשה. והקדוש ברוך הוא השיבו: מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי - אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי. אדרבה: מהם נמשך לך ההרהור! כי משה תלה הקלקול בעצמו, ומזה נמשך שלפעמים בא הצדיק לאיזה עבירה קלה חלילה, אף לֹא יְאֻנֶּה לַצַּדִּיק כָּל אָוֶן. אך כדי שיחזור הוא בתשובה על הקלות ועל ידי זה יעורר לכל העולם בתשובה על החמורות – בא לו הדבר הזה ויעלה לכל הדור":

הכל הולך אחר הלב

"שכשהצדיק עושה חטא קל חס ושלום - גורם לרשע חטא חמור. וביאור עניין שאמרו רבותינו ז"ל {שבת נד ע"ב}: כָּל מִי שֶׁאֶפְשָׁר לִמְחוֹת בְּאַנְשֵׁי בֵּיתוֹ וְלֹא מִיחָה - נִתְפָּס עַל אַנְשֵׁי בֵיתוֹ. בְּאַנְשֵׁי עִירוֹ - נִתְפָּס עַל אַנְשֵׁי עִירוֹ. בְּכָל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ - נִתְפָּס עַל כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ. רוצה לומר: בראשי הדור שיש בהם שמץ חטא - מזה נמשך לאנשי דורו עוון ופשע ממש, לכך יש לו למחות ולמחוק כל חטא שיש בידו וממילא יתוקנו פשעי אנשי דורו גם כן. כי כללות העולם הם אחדות אחד, קומה שלימה, זה ראש וזה עין וזה רגל. וכאשר אדם אחד חוטא - יש בשלומי אמוני ישראל גם כן שמץ מנהו. וכאשר יהיה מוחה ומוחק אשר בידו לשוב אליו יתברך שמו - אז בעל כרחו ישוב האדם ההוא גם כן. רוצה לומר: למחות ולמחוק החטא שבידו - אז ממילא באחרים גם כן נמחק. והטעם: כי הם ליבם של ישראל, והכל הולך אחר הלב אם הוא טוב או רע, כמבואר במשנה {אבות ב ח-ט}: חֲמִשָּׁה תַלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וגו', אָמַר לָהֶם, צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עַיִן טוֹבָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, חָבֵר טוֹב. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, שָׁכֵן טוֹב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, לֵב טוֹב. אָמַר לָהֶם, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מִדִּבְרֵיכֶם, שֶׁבִּכְלַל דְּבָרָיו דִּבְרֵיכֶם. אָמַר לָהֶם צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ רָעָה שֶׁיִּתְרַחֵק מִמֶּנָּה הָאָדָם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עַיִן רָעָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, חָבֵר רָע. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, שָׁכֵן רָע. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַלֹּוֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם. אֶחָד הַלֹּוֶה מִן הָאָדָם, כְּלֹוֶה מִן הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר {(תהלים לז}) לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם, וְצַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, לֵב רָע. אָמַר לָהֶם, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מִדִּבְרֵיכֶם, שֶׁבִּכְלַל דְּבָרָיו דִּבְרֵיכֶם:אָמַר לָהֶם. וכשעושה תשובה על חטאת עצמו - גורם לאחרים גם כן שישובו. כָּל מִי שֶׁאֶפְשָׁר לִמְחוֹת בְּאַנְשֵׁי בֵּיתוֹ וְלֹא מִיחָה - נִתְפָּס עַל אַנְשֵׁי בֵיתוֹ. פירוש: שיש כח בידו על ידי צדקתו להיות מוחה וכו'. מי שיש בידו למחות - שיתפשט קדושתו וחיות אלהותו אור המתוק על כל בני אדם שירגישו הכל הארה נפלאה בנפשם. וזה ידוע: שחטא המחשבה של ראשי הדור מביא להמוני עם חטא בפועל. וכשיש חטא בדור - אז נסתלק בחינת הדעת אלופו של עולם מראשי העם, ונעלם מעיני העדה אופן הנהגת המוני עם לתורה ולתעודה ונעלמה מעיני כל חי, ונעלם מעיני אישה ונעשית {זוהר חלק ב צה ע"א}: עוּלֵימְתָּא שַׁפִּירְתָּא וְלֵית לָהּ עֵיינִין, וְגוּפָא טְמִירְתָּא וְאִתְגַּלְיָא אִיהִי נַפְקַת בְּצַפְרָא, וְאִתְכַּסִּיאַת בִּימָמָא. וסוד עֵיינִין הם שורש הדעת ועיני אישה מאירין לעיני הכלה כלת משה, תורה שבעל פה, וגם הצדיקים וראשי הדור והסנהדרין שבהיכל זכות הם עֵיינִין דילה להנהגות התחתונים. אבל אם מעיני העדה נעשתה לשגגה - כי זה עשיית השגגה של המוני עם נמשך מחסרון עיני העדה שנסתלק מהם הדעת, בחינת: דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ. כי כל זמן שראשי הדור הם בשלמות ואלופו של עולם שורה במחשבה שלהם - אזי נמשכה ונתפשטה קדושתם עד שאין כח ביד איש המוני לעשות שום חטא. וכן לפעמים להיפוך: אם כל עדת ישראל ישגו, שמחטא הדור נמשך טעות לעיני העדה - ונעלם דבר מעיני הקהל.
והסימן: אם נמשך הקלקול מראשי הדור להמון עם או מהמוני עם לראשי הדור - הוא או שזה החטא מורגל בהמוני העם אז הוא מפאת גאווה, או בחינת עבודה זרה שהוא עצמה גאוה, אז בודאי זה נמשך מפאת ראשי הדור שזה העון המצוי רחמנא ליצלן ביד החכמים הבלתי משכילים, ולכן בעבודה זרה נאמר {במדבר טו כד}: וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה, וְעָשׂוּ כָל הָעֵדָה פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד לְעֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיהֹוָ"ה, וּמִנְחָתוֹ וְנִסְכּוֹ כַּמִּשְׁפָּט, וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּת. וכן במשה נאמר: וְאִם אַיִן - אם הגיע הפגם לאַיִן העליון על ידי גאוה והתרוממות, אזי - מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ. והשיב לו הקדוש ברוך הוא: וַיֹּאמֶר יְהֹוָ"ה אֶל משֶׁה: מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי - אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי, כי מהם נעשה הדבר, ואתה לא גרמת להם שום דבר. אבל אם החטא הוא מענייני תאוות החומר - זה נמשך מפאת המוני עם וגורמים קלקול הדעת לראשי העם, כי תאוות החומר מצוי ביד המוני עם. וזהו מה שכתוב {ירושלמי תענית פרק ב הלכה ז}: כתיב: וַיִקָּבְצוּ הַמִּצְפָּתָה וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם וַיִּשְׁפְּכוּ לִפְנֵי יְהֹוָ"ה. וַיָּצוּמוּ בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמְרוּ שָׁם: חָטָאנוּ לַיהֹוָ"ה. וַיִּשְׁפֹּט שְׁמוּאֵל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּצְפָּה {שמואל א ז ו}. וכי מים שפכו? אלא מלמד ששפכו את לבם כמים. ויאמר שמואל: חָטָאנוּ לַיהֹוָ"ה! אמר רבי שמואל בר רב יצחק: לבש שמואל חלוקן של כל ישראל, אמר לפניו: ריבון העולמים - כלום אתה דן את האדם אלא על שהוא אומר לפניך לא חטאתי? הנני נשפט אותך על אמרך: לא חטאתי! ואלו אומרים לפניך: חָטָאנוּ!

משל לאיש אחד שלמד אומנות הצורפות

שמות ל יג
"זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים: מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ - עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל, מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַיהֹוָ"ה. דרשו רבותינו ז"ל {מדרש תנחומא סימן ט}: רבי אליעזר בשם רבי יוסי בן זימרא אמר: כל זמן שנמנו ישראל לצורך - לא חסרו, ושלא לצורך - חסרו. ואימתי נמנו לצורך? בימי משה. ושלא לצורך? בימי דוד. וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַידֹוָד - בימי משה, וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף - בימי דוד. זֶה יִתְּנוּ – אָמַר רַבִּי מֵאִיר כְּמִין מַטְבֵּעַ שֶׁל אֵשׁ הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתַתַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד שֶׁלוֹ, וְהֶרְאָה לוֹ לְמֹשֶׁה אָמַר לֵיהּ זֶה יִתְנוּ - כָזֶה יִתְנוּ. כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים - כל העובר על סכומיא. משל לאיש אחד שלמד אצל צורף אומנתו, ואחר שלמדו האומנות רשם לו ברשימה סדר האומנות ולא רשם לו שישים גחלת של אש בתחילת המלאכה, כי הוא העיקר ואין צריך להזכירו. והוא טעה בזה וסבר שאפשר בלא דליקת האש בתחילת המלאכה. ובלא ניצוץ הבוער להב הלהבה – לא יוכל להתחיל בשום מלאכה ולא יוצלח, כגוף מעשה בלא נשמה. והנמשל מובן, כי העיקר כשיש ניצוץ אש להתלהב, והיא תצלח":

משל הצל

שמות לג יא
"וְדִבֶּר יְהֹוָ"ה אֶל משֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ. וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה. וּמְשָׁרֲתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר - לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל. הנה כתיב {משלי כז יט}: כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים - כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם. כשאדם עומד אצל מים - נראה הצל שלו גדול על המים, וכשהאדם מרכין את עצמו - כן הצל נעשה קטן, וכל מה שהאדם מרכין עצמו יותר אצל המים - נעשה הצל קטן עוד יותר, עד שכשהאדם משים הפנים שלו על המים ממש - אזי בא גם הפנים של הצל נגד פניו של האדם. כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם: כשאדם חושב בעצמו שהוא גדול - אזי חברו גם כן גדול מולו, וכשאדם מקטין עצמו לפני חברו - אזי חברו גם כן מקטין את עצמו, עד שהקטנות הוא שלא יוכל יותר להקטין - אז גם חברו עושה כן, ואז נעשה בהם השיווי וההשתוות, ונעשה בהם שיהיו שווים. וזהו שנאמר אצל משה: וְדִבֶּר יְהֹוָ"ה אֶל משֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים - כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, רוצה לומר: לפי הקטנות של איש נגד חברו - כן חברו הוא גם כן קטן, ונעשים שווים פָּנִים אֶל פָּנִים. כן משה, מאחר שהיה מקטין את עצמו נגד הבורא ברוך הוא - כן כביכול הקטין הבורא את עצמו נגד משה וְדִבֶּר פָּנִים אֶל פָּנִים. נמצא: פָּנִים של הבורא הוא כמו הצל שנעשה לפי ערך הפָּנִים של משֶׁה. וזו המדרגה אין יכול שום אדם, רק משה שהוא הדעת של הדור":

ייחוד קול ודיבור

שמות לג יט
וַיֹּאמֶר: אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ, וְקָרָאתִי בְשֵׁם יְהֹוָ"ה לְפָנֶיךָ - וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם. יובן על פי מה שכתוב בזוהר {תיקוני זוהר תיקון י}: האי מלה דְאוֹרַיְיתָא בְלָא דְחִילוּ וּרְחִימוּ - לָא פָרְחַת לְעִילָא, כי כל מלה שמוציאים מהפה בתורה ובתפילה בלא יראה ואהבה – לא עולה למעלה. פירוש: כי קול ודיבור הם נגד זכר ונקבה, שהם אותיות ו"ה של שם הוי"ה ברוך הוא. ואם נפקי בלא דְחִילוּ וּרְחִימוּ שהם אבא ואמא אותיות י"ה של השם הקדוש - הוא עושה פירוד ח"ו, ובפרט שכל עיקר הכוונה בתפילה ובלימוד התורה הקדושה, הוא כדי להעלות הדיבורים אל שורשם מתתא לעילא. כי כמו שתחילת בריאת העולמות היה בכ"ב אותיות התורה מן הבורא ב"ה אל הבריאה וממעלה למטה, כמו שכתוב {הקדמת הזוהר ה ע"א}: תָּא חֲזֵי: בְּאוֹרַיְיתָא בָּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא. כי רק בְאוֹרַיְיתָא אִבְרֵי עָלְמָא שהם הכ"ב אתוון דאורייתא, ומהם היה ההשפעה וקיום העולמות מעילא לתתא - כן צריך האדם להעלות הדיבורים מתתא לעילא אל שורשם. דהיינו: כשאדם מדבק ומחבר דיבור עם דיבור וקול עם קול והבל עם הבל ומחשבה עם מחשבה שהם ד' אותיות שם הוי"ה כידוע, אם האדם עושה כן - כל דיבוריו פורחין לעילא אל שורשם, ובזה הוא גורם שהדיבורים באים לפניו יתברך שמו ומסתכל בהם, ובזה הוא נענה בתפילתו.
כי ההסתכלות הוא כעין השפעה מעילא לתתא. וכאשר ה' יתברך מסתכל - הוא קיום העולמות כולם. כי למעלה אין שם שעות וזמן, כי ברגע אחד באה ההשפעה מהמעיין העליון הנובע תמיד ודרכו להטיב ולהשפיע לבריותיו, רק שיהיה המקבל ראוי לקבל. ואם הוא מתפלל או לומד תורה בעניין הזה - הוא נעשה כצינור אל המעיין העליון הממשיך ומשפיע שפע טובה לו ולכל העולם כולו. והנה מלת אֲשֶׁר - יש לפרש בלשון שבח והלל, כמו בפרשת ויצא {בראשית ל יג}: וַתֹּאמֶר לֵאָה: בְּאָשְׁרִי, כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת. וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ: אָשֵׁר. ויש לפרשו גם כן בלשון הסתכלות, כמו בפרשת בלק {במדבר כד יז}: אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה, אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב. ובזה יובן פירוש הפסוק: וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר - היינו: למי שמשבח ומהלל אותי באותיות אֶ"ת שהם הכ"ב אתוון דאורייתא מן א עד ת. ובאופן זה, אם יגרום בדיבורו בתפילתו ובלימודו בחינת אֶ"ת אֲשֶׁ"ר, שיעלו הדיבורים לעילא אל שורשם ויגרום: אֲשֶׁר על פי פירוש השני שהוא לשון הסתכלות - בוודאי אז אָחֹן אותו, כי ההסתכלות הוא עניית התפילה והשאלה ורחמים":

ייחוד א"ל

שמות לד ו
"וַיַּעֲבֹר יְהֹוָ"ה עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא: יְהֹוָ"ה! יְהֹוָ"ה! אֵ"ל, רַחוּם, וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם, וְרַב חֶסֶד, וֶאֱמֶת. אֵ"ל - הוא המידה הראשונה מי"ג מידות, ששני הויו"ת הראשונות אינם נכללים בין הי"ג מידות, כנודע שבהירות הוי"ה גדול ואין עולם התחתון יכול לקבלו כי אם על ידי אמצעות, ועל כן המידה ראשונה הוא אֵ"ל ושני הויו"ת הנ"ל הם: א' - רומז אל הוי"ה העליונה, והב' - הוא הוי"ה שכח הפועל בנפעל, דהיינו: מה שבעולמות התחתונים. ועל כן המידה ראשונה הוא אֵ"ל, כי אל"ף היינו: פל"א, שעולם העליון מופלא מהתחתון, ואחר כך נמשך ממנו לרצון לעולם התחתון. והימשכות אות ו אל תוך אות כ נעשה אות ל":

סגולה שיוכל לעבוד את בוראו ביום השבת

שמות לד כא

"שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד - וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת, בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת. הכלל הוא שצריך אדם להכין עצמו לעבודת הבורא יתברך שמו, כל חד לפום שיעורא דיליה [כל אחד לפי השיעור והדרגה שלו]. והיינו: להכין את עצמו בכל בוקר, ולעשות הכנה במעשה המצוות או בלימוד תורה כדי שיוכל אחר כך לילך להתפלל לפני קונו יתברך שמו. ועל דרך זה בימות השבוע, היינו ביום ד' ה' ו' צריך להכין עצמו לשבת, כי מִי שֶׁטָּרַח בְּעֶרֶב שַׁבָּת - אוֹכֵל בְּשַׁבָּת, וּמִי שֶׁלֹּא טָרַח בְּעֶרֶב שַׁבָּת - מֵהֵיכָן יֹאכַל בְּשַׁבָּת? {עבודה זרה ג ע"א}. פירוש הכתוב בֶּחָרִשׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת: כי חָרִ"שׁ - הוא ראשי תיבות ח'מישי ר'ביעי ש'שי. רוצה לומר: כמו שהחרישה היא הכנה לזריעה וקצירה - כך אלו השלושה ימים שייכים לשבת הבא להכין עצמו בכל מיני הכנות מה שיוכל לעבוד את בוראו ביום השביעי דהוא הזריעה. ואחר כך בג' ימים שאחר השבת היינו א' ב' ג' - יהיה הקצירה, שיקבל כל ההשפעות שירדו לו בתפילת שבת. וכך הם כל ימי השבוע שלושה ימים לפני השבת, ושלושה ימים לאחר השבת, ושבת באמצע. ושלושת דרגות אלה הן בחינת חריש זורע וקוצר, נפש רוח ונשמה":

חיי הבעל שם טוב אחרי סילוקו מהעיר ברוד

"והנה אחר חתונתו של הבעל שם טוב רצה הרב מורנו רבי גרשון גיסו ללמוד עמו אולי יקבל איזה דבר תורה, אבל הבעש"ט הסתיר הדבר כאשר אינו יכול לקבל מאומה.
ויאמר הרב רבי גרשון לאחותו אשת הבעש"ט: הנה באמת הוא לי חרפה גדולה מאישך, ואם תרצי להתגרש ממנו - הרי טוב, ובאם לא - אני אקנה לך סוס ותסעי עמו לגור באשר תגורי, כי לא אוכל שאת עליך חרפה.
ותסכים מרת חנה לדבר זה. וילכו באשר יתהלכו.
ויקבע לה רבי ישראל מקום לגור שם, והוא הלך להתבודד בין ההרים הגדולים הנקרא 'גיבירג'. וזה היה פרנסתה, כי שניים או שלוש פעמים בשבוע הייתה באה אליו על הסוס עם עגלה, והיה חופר טיט, והיא הוליכה לעיר ומוכרת, ומזה היה לה פרנסתה.
והבעש"ט היה מתענה תמיד בהפסקות גדולות משבת לשבת, וכאשר רצה לאכול היה חופר גומא בארץ ונותן לשם קמח ומים, והיה הקמח נאפה מחום החמה, זה היה כל מאכלו אחר תעניתו. וכל ימיו היה בהתבודדות.
והנה ההרים היו הרים גדולים עד מאוד, וביניהם גיא עמוק ובלי מדרון, כי אם ארץ גזרה שוה היה":