פרשת בחוקותי

• הדפסה
• דואל

בעזרת מלך יחיד א'ל חי העולמים
תורת הלוחות הראשונים
הבעל שם טוב על פרשת בחוקותי
מפי מורנו דב"ר הכהן סטבסקי שליט"א
בית הבעל שם טוב

עיקר עבודת הבורא יתברך
ויקרא כו ג-ד
"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם - וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. יש לפרש על פי רמז המשנה {חגיגה ג א}: חֹמֶר בַּקֹּדֶשׁ מִבַּתְּרוּמָה: שֶׁמַּטְבִּילִין כֵּלִים בְּתוֹךְ כֵּלִים לַתְּרוּמָה, אֲבָל לֹא לַקֹּדֶשׁ. כי הלא נודע שעיקר עבודת הבורא יתברך שמו הוא הדבקות וההתלהבות בעבודתו יתברך שמו, ובלימוד תורתו שיהיה בדחילו ורחימו. ומחמת זה יכול הוא לדבק בה' יתברך כביכול, מפני שהבל הדיבורים מתדבק בהבל העליון, והקול בקול העליון, והדיבור בדיבור העליון, וכן המחשבה. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל שהשכינה מדברת מתוך גרונו של משה {זוהר פינחס ריט ע"א ברעיא מהימנא רט"ו ע"ב}: אָתוּ כֻּלְּהוּ וּבָרִיכוּ לֵיהּ וְאָמְרוּ לֵיהּ: סִינַי סִינַי! דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ מַלִּיל בְּפוּמוֹי! מַאן יָכִיל לְקַיְּימָא קַמֵּיהּ בְּכֹלָּא. זַכָּאָה חוּלָקָנָא דְּזָכֵינָא לְחַדְּשָׁא חִבּוּרָא קַדְמָאָה דָּא בָּךְ, לְאַנְהָרָא שְׁכִינְתָּא בְּגָלוּתָא. שמחמת גודל קדושתו ודבקותו בה' יתברך היה ממש מתחבר עם שורשו, והרי הוא כמו הקדוש ברוך הוא היה מדבר דיבורו של משה, ועל ידי זה נזדכך חומריותו ונעשה {תהילים צ א}: אִישׁ הָאֱלֹהִים. וכמו שכתוב {שמות ג ה}: וַיֹּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלֹם, שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ! כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא! שַׁל נְעָלֶיךָ - שהוא החומרי. וזהו אפשר רמז המשנה, חֹמֶר בַּקֹּדֶשׁ - כלומר אם תרצה לזכך חומרך שיהיה בקודש העליון, שהוא המחשבה העליונה, אי אפשר אלא מִבַּתְּרוּמָה. פירוש: שצריך שתרום תמיד עיניך ולבך, ותטהר מחשבותיך ורעיונותיך במחשבת השם יתברך בדבקות גמור והתלהבות. וזה ידוע שבמקום שאדם מחשב - שם הוא גם כן במקום ההוא. ואם כן, כשתתמיד ותרגיל עבודתך בכך - בוודאי תרום ותעלה במקום המחשבה העליונה אל שורשה, ואז גם חומר שלך יזדכך בקודש העליון כנזכר:

"והנה ידוע שהאותיות נקראים כלים, והנקודות הם חיות ונשמות הכלים. והנה האדם כשמחשב איזה מחשבה יהיה מה שיהיה - הוא מחשב אותיות. וכבר ידעת שאם באה מחשבה זרה בלימודו או בתפילתו - היא אינה מקריות. כי יש {קהלת ג יז}: עֵת לְכָל חֵפֶץ. וכמו שכתוב {אסתר ב יב}: וּבְהַגִּיעַ תֹּר נַעֲרָה וְנַעֲרָה - שהוא הניצוץ שנתון בעמקי הקליפות הנקרא נַעֲרָה שמנוערת מכל טוב, ורוצה להיתדבק בשורשה, וּבְהַגִּיעַ עת וזמן לעלות בקדושה - הנה אז צריך האדם להתעורר מאוד מאוד, כי לא לחינם באה זאת המחשבה אם לא להעלותה, ואם לא עכשיו אימתי? כי אפשר שלא יהיה עוד {אסתר ב יב} עת ותֹּר הנַעֲרָה ההיא, כי על פי רוב המחשבה באה מעניין הדומה לעניין התפילה והברכה או מעניין הלימוד שהוא עוסק. ובאותיות ההן מעלה ומתקן אותם":

משל לבן חביב האומר לפני אביו דבר הלכה
"והוא על דרך משל בן חביב האומר לפני אביו דבר הלכה, והנה אביו מקשה אותו קושיות שונות ומתעהו מדרך הפשט. והנה אין ח"ו כוונת האב לסתור דברי בנו ולהטעותו שישאר נבוך ותועה. אך אדרבה האב לחידודי קא מכוון, שיעשה הבן דבר נגדייות נגד קליפות הקושיות ויתרץ, וידרוך הדרך האמת והישר בפשט ההלכה. וזהו רצון האב ושמחתו, כמו שכתוב {משלי כז יא}: חֲכַם בְּנִי וְשַׂמַּח לִבִּי - וְאָשִׁיבָה חֹרְפִי דָבָר. והנמשל הוא מובן: שהמנסה הוא היצר הרע ששולח לו המחשבות זרות ובאמת הוא לסיבת שיעלה אותם האדם וידבק יותר באביו. כי כאשר באה מחשבה זרה - צריך להתעורר מאוד ולהעלותה בקודש, עם אותן מחשבות קדושות שמכוון ומייחד עם הדיבורים שהוא מדבר:

"וזהו שאמרו {חגיגה ג א}: שֶׁמַּטְבִּילִין כֵּלִים בְּתוֹךְ כֵּלִים, כלומר: כלים הם האותיות של המחשבות זרות - יטבול ויטהר בתוך כלים שהם אותיות הקדושים, ועל ידי זה יתברר הכל לקודש העליון כנזכר:

"וזהו: אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ, וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ - וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. ואמרו רבותינו ז"ל {בתורת כהנים ריש בחקותי}: זה לימוד תורה. ואמר לשון תֵּלֵכוּ - כלומר שתלכו תמיד ולא עומדין במקום אחד, במדרגה אחת. אלא שתלכו תמיד, הלוך ועלה ממעלה למעלה בדבקות והתלהבות, עד שתגיעו למדרגה עליונה לדבק מחשבותיכם למעלה בכל העולמות, כמו מי שעולה מעולם לעולם. כעניין {חגיגה יד ע"ב}: תָּנוּ רַבָּנָן: אַרְבָּעָה נִכְנְסוּ לְפַּרְדֵס, אֵלוּ הֵן: בֶּן עַזַאי, בֶּן זוֹמָא, וְאַחֵר, וְרַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר לָהֶם רַבִּי עֲקִיבָא: כְּשֶׁתִּכָּנְסוּ אֵצֶל אַבְנֵי שַׁיִשׁ טָהוֹר - הִזָהֲרוּ שֶׁלֹּא תֹּאמְרוּ: מַיִם מַיִם! מִשּׁוּם דִּכְתִיב {תהלים קא}: דּוֹבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי. בֶּן עַזַאי - הִצִיץ וַמֵת, וְעָלָיו הָכָּתוּב אוֹמֵר {תהלים קטז}: יָקָר בְּעֵינֵי ה' - הַמַוְתָה לַחֲסִידָיו. בֶּן זוֹמָא - הִצִיץ וְנִפְגָע, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר {משלי כה}: דְּבַשׁ מָצָאתָ - אֶכוֹל דַּייךּ, פֶּן תִּשְׂבַּעֶנּוּ וַהֲקֵאֹתוֹ. אַחֵר - קִצֵץ בַּנְטִיעוֹת. רַבִּי עֲקִיבָא - נִכְנָס בְּשָׁלוֹם וְיָצָא בָשָׁלוֹם. והוא מרוב הדבקות והמחשבות הטהורות וזכות:

"ואז {ויקרא כו ד}: וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם. כלומר: שגם הגשמיים והחומריים שלכם יזדככו, וגם הניצוץ יעלה בעתו. רצונו לומר: בעת הצורך שיוכל לעלות - יזדמן לכם המחשבה זרה בכדי לזכות אתכם להעלות הניצוץ. ולא כשאר בני אדם שבא להם מחשבה זרה מחמת מחשבותיהם שלא מטוהרה מדברים גשמיים, ולא כן אתם ההולכים בְּחֻקֹּתַי כנזכר. ואם תבוא לכם מחשבה זרה תוכלו להעלותה אל הקדושה":

סגולה להעלות כל הדיבורים לשורשם
ויקרא כו יא
"וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכֲכֶם - וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם. פירוש על מה שהקשה הרמב"ן בפרשת בחקותי על {ויקרא כו יא}: וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכֲכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם. הא גם כשעוברין רצונו כתיב {ויקרא כו מד}: וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם - ומכל שכן בעושין רצונו. כמו שנאמר: אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. ואם כן למה נכתב וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם? וביאר הרמב"ן: כי הוא מסודות התורה, אמר: ונתתי משכני בתוככם, ונפש מן המשכן לא תגעל אתכם, לשון הגעלה:

"ופירוש הדברים: כי השכינה נקרא {דברים ד כד}: אֵשׁ אֹכְלָה המכלה הכל כשאינה בייחוד למעלה עם אש חיוורא. והעניין: כי יש ראיה ודיבור ושמיעה והילוך ומישמוש, וכאשר מייחד כל זה למעלה לידע שהם אברי השכינה - אז מעלה כל המדרגות. כגון כל הדיבורים שדיבר כל היום ההוא - יכוון להעלות על ידי דיבורי תורה ותפילה של היום ההוא. וכן הראיה והשמיעה וההילוך - יכוון לעלות ולקשר הגשמיי ברוחניי. מה שאין כן כשאינו יודע זה, אז מכלה כל הדיבור והראיה והשמיעה. וזהו סוד {ויקרא כו יא}: וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם להשחית ולכלות - כמו הגעלה המכלה איסור שבתוך הכלי. והטעם כי: וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכֲכֶם - לייחד הכל. וכמו שכתב בזוהר {בראשית נא ע"א}: וּכְדֵין וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלהֵיכֶם - חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם. וְאַתֶּם? אַתֶּם מִבָּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא ו' לְאוֹסָפָא עַל תַּרְבִּין וְעִלַּוָּון דְּאִנּוּן מִתְדַּבְּקִין בֵּיהּ וְאָכְלִין וְשָׁצָאן. וְאַתּוּן מִתְדַּבְּקָן בֵּיהּ בְּהַהוּא נְהוֹרָא תִּכְלָא אוּכְמָא דְאָכְלָא - וְאַתּוּן קַיָּמִין. הֲדָא הוּא דִכְתִיב: חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם. כי מי שדבק למעלה בַּה' אֱלהֵיכֶם, אפילו יעבור עליו כל גווני האש שבעולם – לא נפרד מהחיים ומחי החיים על ידי אותה דביקות, ונקרא חי":

זכות אבות
"מאי טעם אין מזכירין כי אם זכות שלושה אבות שהם אברהם יצחק ויעקב, ולמה אין מזכירין זכות ראובן, זכות שמעון, זכות חנוך ופלוא? אף על פי שהיו גם כן צדיקים גמורים? עוד קשה: דמצינו בזוהר הקדוש קצת תנאים שבאו נשמתם אחר פטירתם ללמוד רזי תורה עם רבי שמעון בן יוחאי וחברייא, כגון רב המנונא סבא ובנו. וקצת תנאים כיון שמתו לא ראינו שוב שהיו באים לא הם ולא נשמתם. כי אותו צדיק שבחייו היה עבודתו ותפילתו תמיד עבור הדור כולו - אז אפילו אחר פטירתו הוא מחזיק במידותיו ובא לתקן הדור על ידי שילמוד להם תורה. וכמו שאמרו ז"ל בזוהר הקדוש {בתיקוני הזוהר תיקון ס"ט}: משה רבינו עליו השלום אתפשטותיה עד כמה דרין וכו', בכל חכם וצדיק, מפני שכמו שבחייו היה מוסר נפשו עבור כל ישראל - כן אחר פטירתו בא לתקן כל חכם וצדיק, ועל ידו מתתקן כל הדור. וכן האבות שפעולתם ועבודתם היה לתקן עד סוף כל הדורות. על כן נזכר זכותם עד סוף כל הדורות, מה שאין כן שאר צדיקים שלא היה פעולתם ועבודתם אלא לתקן את עצמם - על כן לא נזכר זכותם, וגם אין נשמתם באה ללמד תורה עם שאר צדיקים כדי לתקן הדור. כי רק מי שפעל בעבור דורו נשארת נשמתו אצל דורו, ואם פעל לדורות רבים תישאר נשמתו גלויה לדורות רבים":

הבעל שם טוב וספר זוהר
"פעם אחת טרם התגלותו בעולם ביקש הבעל שם טוב את הרב דקהילת קודש קיטוב ושאל מאתו ספר הזוהר. בהליכתו לביתו פגע בו גיסו רבי גרשון, ושאל אותו: מה לך תחת חיקך? ולא רצה לאמור לו. וירד רבי גרשון מן העגלה והוציא מתחת חיקו ספר הזוהר, ולקח אותו ממנו. ואמר בלשון תמה: ספר הזוהר אתה צריך?! ואחר כך אירע שהבעל שם טוב בא לעיר להתפלל בבית המדרש, ובתפילת שמונה עשרה נאנח אנחה גדולה. ואחר התפילה שאל אותו הרב רבי משה אב"ד דק"ק מקיטוב: מה זה שמעתי ממך אנחה גדולה בתוך התפילה? ודחה אותו בדברים. ויפציר בו רבי משה ויאמר לו: אמור לי האמת! כי אנחה זו שלך היה מהלב! ואמר לו: המזוזה פסולה ודבר זה בלבל אותי בתפילה. ותיכף בדק הרב את המזוזה ומצא כדבריו, ונתן לו ספר הזוהר במתנה, וברכו שלא יפגע בו רבי גרשון בדרך":

הבעל שם טוב יודע מקום הימצאו של בן סוחר
"בקהילת קודש מעז'יבוז' היה סוחר אחד גדול, והוא היה מאותן אנשים שהיו עדיין נגד הבעל שם טוב. והיה לסוחר הנ"ל בן יחידי חכם ומופלג בלימוד ובשארי מעלות. פעם אחת נסע הבן יחיד לברסלב אחר סחורה, ודרכו היה להתעכב בנסיעה כזו ארבעה שבועות. פעם אחת נתעכב יותר מעשרה שבועות, ולא היה ממנו שום ידיעה כלל. ונצטערו בני ביתו מאוד על זה:

פעם אחת אמרה אימו אשת הסוחר: מה אתה מקשה לבך נגד הבעל שם טוב? כל העולם כולו נוסעים כעת אליו ממש מארבע כנפות הארץ ועושה להם פעולות, ואתה אין רצונך לילך לביתו לשאול את פיו ולדרוש עבור בננו! כי לא דבר ריק הוא. והוא לא שת ליבו לזאת:

ויהי ברבות הימים ותאלצהו מאוד, והוכרח לעשות רצון אשתו:
והלך ערב שבת קודש להבעל שם טוב ואמר: רבנו! זה יותר מעשרה שבועות שנסע בני יחידי לברסלב ואין לי שום ידיעה ממנו, ולא ידעינן מה עלתה לו!

מיד ציוה הבעל שם טוב שיביאו לו ספר הזוהר, ופתח אותו וראה בו. והשיב לו: בנך הוא בעזרת ה' בחיים ושלום, ושבת זה ישבות בכפר סמוך לעירנו פרסה אחת!

ולא האמין לדבריו, כי איך יוכל להיות כך? כי הלוא לא נעלם מבנו רוב הגעגועים שלהם וכמים הפנים לפנים – כן לב האדם אל האדם. ובודאי אין כסף נחשב למאומה, ויתן בעד עגלה מה שיבקשו בכדי שיבוא מהכפר הסמוך על שבת לביתו. עם כל זה לרווחא דמילתא שלח ערל אחד לכפר הנ"ל וציוהו להתעכב שם עד הלילה, אולי יבוא קודם הלילה לפני כניסת שבת קודש:

בלילה בא הערל בחזרה ואמר שאין קול ואין עונה, לא נשמע ולא נראה מבנך כלום! אז אמר הסוחר לאשתו: הוא הדבר אשר דיברתי מקדם, אשר כל דבריו של הבעש"ט הם פיתויי דברים שאין בהם ממש!

אבל באמת כך היה המעשה, כי אצל בנו נשברה העגלה כמה פעמים בדרך, ובא לכפר הנזכר בחצי הלילה, ותיכף במוצאי שבת קודש בא בנו לביתו. אז ראה למפרע כי כל דברי הבעל שם טוב המה כנים וצודקים. והלך להבעל שם טוב וביקש ממנו מחילה, היות שדיבר עליו לשון הרע, וסיפר לו כל המעשה:

אמר לו: שוטה! הלא אור שברא הקדוש ברוך הוא בששת ימי בראשית היה אדם מביט בו מסוף העולם ועד סופו וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא. והיכן גנזו? בתורה! ולכן כשאני פותח ספר הזוהר אני רואה כל העולם כולו, ולא אשגה ברואה בעזרת השם":

הבעש"ט מופיע בחלום ומזהיר את סופרו
"שמעתי מפי חותני מורנו אלכסנדר שוחט, שהיה אצל הרב החסיד הקדוש רבן של בני הגולה מורנו ורבנו רבי ישראל בעש"ט ממז'בוז', שהיה אצלו סופר שמונה שנים. והוא, כמה שנים קודם ביאת הסופר החסיד המפורסם מורנו צבי, ואחר כך היו שניהם סופרים, מחמת שהיה עסקו של מורינו גדול בשביל אחד. ונעשה אחר כך שוחט ובודק מטעם שהיה לו צער גידול בנים, ומפני זה הבעש"ט עשה אותו שוחט לזמן מה ונתן לו מקום בקהילת קודש שדה לבן. ואחר כך היה שוחט בקהילת קודש ברדיטשוב. ולעת זקנותו נתן הבעש"ט איגרת ליד חמי להרב המאור הגדול דקהילת קודש נעמירוב, בעל המחבר ספר תולדות יעקב יוסף, ונעשה שוחט ובודק בקהילת קודש נעמירוב:

שמעתי כמה פעמים מהרב הנ"ל זללה"ה שאמר לחמי בדרך מוסר בסעודה שלישית: זכור מה שאמר הבעש"ט אליך!
וכה אמר מורינו הבעש"ט: פעם אחת הלכתי לגן עדן, והלכו עמי רבים מישראל, ומה שנתקרבתי יותר לגן עדן - נתמעטו האנשים. עד שבאתי לעץ החיים נשארו עמי מעט מזעיר, וגם אותך סענדריל ראיתי בתוכם, ונשארת 'הינער שטעליק' [מאחור]:
וגם לא היה לו על יד ימין ציפורניים שלמים, כי גדלו שניים, אחד בשורש האצבע ואחד בראש האצבע, ובין שני ציפורנים היה בשר מפריד, וכשגדלו העליונים - חתך אותם בכל ערב שבת קודש עד שגמר הציפורן העליון, והתחתון עלה בתוך כך לראש האצבע ונפרד משורשו והתחיל אחר לצמוח:

ומאיזה דבר בא לו זה? שפעם אחת שלחו הבעש"ט להשביע משוגע אחד, ובלילה בתוך שנתו הפחידו הרוח, וצייר במחשבתו שמות הקדושים על תמונת ידו על כל אצבע ואצבע, כמו שראיתי תמונת ידו בספרים. וסטר את הרוח על לחייו, והיכה על הכותל עד שיצא דם מתחת כל ציפורניו, ונפלו כל הציפורניים. ומהיום והלאה גדלו הציפורניים באופן הזה כנ"ל. ותיכף בא הבעש"ט ואמר לו: התפחדת? לא תחוש ולא תפחד!