פרשת שמיני

• הדפסה
• דואל

בעזרת מלך יחיד א'ל חי העולמים
תורת הלוחות הראשונים
הבעש"ט על פרשת שמיני
מפי מורנו דב"ר הכהן סטבסקי שליט"א
בית הבעל שם טוב

סגולה למחשבה צלולה
ויקרא ט ו
"וַיֹּאמֶר משֶׁה: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָ"ה תַּעֲשׂוּ - וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד יְהֹוָ"ה. איתא בספרא {תורת כהנים פ' שמיני ו}: וַיֹּאמֶר משֶׁה: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָ"ה תַּעֲשׂוּ - אמר להם משה לישראל: אותו יצר הרע העבירו מלבכם ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום. כשם שהוא יחידי בעולם - כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו, שנאמר {דברים י טז}: וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם - וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד. מפני מה? כִּי יְהֹוָ"ה אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד {דברים י יז}. עשיתם כן - וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד יְהֹוָ"ה:
וזה כלל גדול: שיהיה לאדם תמיד רק מחשבה אחת בעבודת הבורא יתברך שמו, כמו שכתוב {קהלת ג יד}: יָדַעְתִּי כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים - הוּא יִהְיֶה לְעוֹלָם, עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף וּמִמֶּנּוּ אֵין לִגְרֹעַ, וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו. וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים. שמכח רבות מחשבות – מתבלבל. ויחשוב שכל דבר שיש בעולם - הכל מלא מהבורא יתברך שמו":

ייחוד לעליה
"כתיב {תהלים מג ג}: שְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ - הֵמָּה יַנְחוּנִי יְבִיאוּנִי אֶל הַר קָדְשְׁךָ וְאֶל מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ. ויכווין בכל עת שהשכינה שהוא מלא כל הארץ כבודו מוליכה את מחשבתו מתתא לעילא בכח גדול, וייבקעו הרקיעים במחשבתו כאילו הם פתוחות לפניו, ויכנס בעולם היצירה ואחר כך לבריאה ואחר כך באצילות. ויהיה יורד במחשבתו למטה ואחר כך יעלה למעלה. ויהיה עולה ויורד במחשבתו כמה פעמים, כי הירידה הוא לצורך עלייה. כי מכח הירידה שירד, אחר כך כשיעלה - יעלה במקום גבוה מאוד. והמשל: כמו אדם שרוצה לזרוק אבן ומה שמוריד ידו למטה עם האבן - יעלה האבן בזריקתו למקום גבוה מאוד:
וכשיעלה במחשבתו בעולם העשייה או ביצירה - יכווין שמדבר שם באותו העולם, ודיבורו יוצא מפיו באותו העולם, ויכוין. שיש בזה העולם השם הוי"ה לנגדו ביו"ד ספירות, שהם אין סוף לגדולותיהם. וכל מה שילך למעלה - יכווין שהוא עולה ומתקרב אל השם יתברך במקום גבוה. כמו דאיתא בזוהר {יתרו פב ע"ב}: תָּא חֲזֵי, כְּתִיב: נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם - וָאֶרְאֶה מַרְאֹת אֱלֹהִים. מַרְאֹת כְּתִיב חָסֵר, לְאִתְחֲזָאָה דִּבְגִין שְׁכִינְתָּא קָאָמַר, דְּהָא וָאֶרְאֶה מַרְאֹת חָסֵר, מַרְאֶה חַד. אָמַר ר' יֵיסָא: וְכִי שְׁכִינְתָּא לָאו כֹּלָּא? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: לָא דָּמֵי רֵישָׁא דְּמַלְכָּא לְרַגְלוֹי דְּמַלְכָּא! אַף עַל גַּב דְּכֹלָּא הֲוֵי בְּגוּפָא דְּמַלְכָּא. וגם כל היום אפילו שלא בשעת תפילה - יעלה עצמו במחשבתו למעלה תמיד. וצריך כח גדול לזה שיוכל לידבק במחשבתו למעלה, ויחזק עצמו בכל כוחו. ומתחילה אף על פי שיוכל לעלות למקום גבוה מאוד - לא יעלה יותר רק לעולם העשייה לתקן שם, ואחר כך לעולם היצירה, ואחר כך לבריאה, ואחר כך לאצילות. וזה יהיה בידך לכלל גדול":

סגולה להגביה מחשבתו
"ויחשוב שהכל, בין עולם הגלגלים בין עולם המלאכים ועולם הכסא - הכל כאין נגדו יתברך, שכולם הם בתוך החלל צמצום אורו, והכל נעשה בדיבור אחר. ואם כן, למה לו לימשך אחר שום תאווה שיש באותן העולמות? שהרי הכל אינו אלא רק דיבור אחד ממנו, ומוטב לדבק עצמו למעלה מהעולמות - בבורא יתברך שמו, שהוא העיקר, ולא לדבק עצמו בטפל. וזהו כוונת הזוהר {תרומה קלד ע"ב}: מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. הַאי קְרָא, הָכִי אִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְמֵימַר: כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ. מַאי מֵאֵת כָּל אִישׁ? אֶלָּא רָזָא הָכָא לְאִינוּן מָרֵי מִדִין. זַכָּאִין אִינּוּן צַדִּיקַיָּא דְּיַדְעֵי לְשַׁוָּאָה רְעוּתָא דְּלִבְּהוֹן לְגַבֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה קַדִישָׁא, וְכָל רְעוּתָא דְּלִבְּהוֹן - לָאו אִיהוּ לְגַבֵּי עָלְמָא דָּא, וּבְכִסּוּפָא בַּטְלָּה דִּילֵיהּ. אֶלָּא יַדְעֵי וּמִשְׁתַּדְּלֵי לְשַׁוָּאָה רְעוּתְהוֹן וּלְאִתְדַּבְּקָא לְעֵילָּא, בְּגִין לְאַמְשָׁכָא רְעוּתָא דְּמָארֵיהוֹן לְגַבַּיְיהוּ מֵעֵילָּא לְתַתָּא. וּמַאן אֲתָר נַטְלֵי הַהוּא רְעוּתָא דְּמָארֵיהוֹן לְאַמְשָׁכָא לֵיהּ לְגַבַּיְיהוּ. נַטְלִין מֵאֲתָר חַד עִלָּאָה קַדִישָׁא, דְּמִנֵּיהּ נָפְקִין כָּל רְעוּתִין קַדִּישִׁין [תרגום: מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ - תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. זה הפסוק כך היה צריך לו לומר: כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ יקח אֶת תְּרוּמָתִי. מה מֵאֵת כָּל אִישׁ? אלא סוד כאן לאלו בעלי מידין. זכאים הם הצדיקים שיודעים לשים רצון לבבם לפני המלך העליון הקדוש, וכל רצון לבבם אין הוא לגבי העולם הזה ובכסוף הבטלה שלו - אלא יודעים ומשתדלים לשים רצונם ולהיתדבק למעלה, כדי להמשיך רצון אדוניהם אצלם ממעלה למטה. ומאיזה מקום לוקחים אותו רצון אדונם להמשיך אותו אצלם? לוקחים אותו ממקום אחד עליון קדוש שממנו יוצאים כל רצונות הקדושים].
ויחשוב תמיד וידבק עצמו בבורא יתברך מאהבה גמורה שהוא יותר מכל דבר שבעולם, שכל דבר טוב שיש בעולם - הכל מושרש בו יתברך שמו:
ויחשוב: שאני רוצה תמיד לעשות לו נחת רוח ולעבוד אותו תמיד. ותמיד יהיה מחשבתו דבוקה בעולם העליון בו יתברך. וזהו פירוש הפסוק ברמז {ויקרא כא יב}: וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא, וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו - כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו, אֲנִי יְהֹוָ"ה. וכשיאריך לדבר מענייני עולם הזה - יהיה מחשבתו שהוא הולך מעולם העליון למטה, כמו האדם שהולך מביתו לחוץ ודעתו לחזור תיכף ובעת ההליכה חושב מתי יחזור לביתו. כך יחשוב תמיד בעולם העליון ששם ביתו העיקרי אצל הבורא יתברך שמו. אף בעת שהוא מדבר בענייני העולם הזה - יחזור תיכף מחשבתו לדיבוק בראשון. וזהו שאמר דוד לשלמה בנו {מלכים א ב ב}: אָנֹכִי הֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ, וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ. פירוש: כמו אדם שהולך בדרך ודעתו וחשקו בכל המהירות לחזור לביתו":

לכוון המחשבה
"לפעמים צריך להסתכל לכאן ולכאן, כדי להדביק מחשבתו בבורא יתברך, מפני חומריות גופו שהוא מסך מבדיל על הנשמה:
ידביק עצמו בבורא יתברך, ויבקש דבר מצרכי בית. או שיעשה דבר, או ידבר, באותו הדבקות, אף על פי שאינו צריך לעשות ולדבר, כדי להרגיל עצמו, אפילו כשיעשה וידבר דברים גשמיים - שתהיה מחשבתו דבוקה בו יתברך שמו, ושיהיה רגיל בדבקות באותה שעה. וזה כלל גדול":

סגולה לקנות קדושה בנפשו
"גם לא יסתכל בפני בני אדם אפילו כשמדבר עמהם, אם מחשבותיהם אינה דבוקה לבורא יתברך שמו תמיד, כי יהיה לו פגם בנפשו מחמת ההסתכלות. ובבני אדם כשרים שמחשבותיהם דבוקה בבורא יתברך שמו - יסתכל דווקא, ויקנה קדושה בנפשו":

ייחוד המחשבה
"שלא יתקשה לדעת שיהיה השם מצוייר לפניו דווקא, גם שאינו עולה מעצמו, דזה מיקרי שלוקח בת מלך בשביה, כי מצייר בו יתברך צורות יתגשמות – וזה איסור מוחלט. רק שיהיה השם יתברך במחשבתו תמיד, פעם פסוק זה ויעמיק בו, ופסוק אחר, עד שיעבור השם הוי"ה מצוייר מעצמו לפניו. וכן הוא על ראשי תיבות וסופי תיבות המרומזים בפסוקים שמות היוצאים מן ראשי תיבות וסופי תיבות, שגם זה בכלל {תהלים טז ח}: שִׁוִּיתִי יְהֹוָ"ה לְנֶגְדִּי תָמִיד - כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט:"

מצות לפסח
"פעם אחת לא היה לרבינו מרן הבעש"ט הק' זיע"א מצות ולא בשר על פסח. וחבש את חמורו בעגלה ונסע לדרכו לכפרים, ושחט בכפרים והביא קמח ובשר על פסח. וכשבא אמר לאשתו: ראי שיסולק הקמח מן העגלה. ובינתיים ירדו גשמים ונחמץ הקמח. והודיעה לבעלה. ובדק הסכין, ונסע לכפרים אשר בצד השני והביא קמח על יום טוב. ובבואו סמוך לביתו, ושם הר גדול, ולא היה יכול הסוס למשוך את העגלה, והיה מושך בעצמו העגלה לעזור לסוס, ובחצי ההר מת הסוס, והוכרח למשוך העגלה בעצמו, כי ירא להניח הקמח בלא שמירה. וכלתה כוחו ועמד אצל העגלה, ובכה בכיה גדולה לפני ה' יתברך.

ובתוך בכייתו נפלה עליו שינה, ונרדם. ובא אליו בחלום אליהו הנביא זכור לטוב, וזה היה לו הגילוי הראשון. ואמר לו: נרצה דמעתך ונתקבלה תפילתך! הנה אני אשלח לך נכרי אחד שיקח עגלה שלך עם הקמח לביתך.
ותיכף שניעור משנתו, בא נכרי אחד עם עגלה ועם שני סוסים ואמר: ישראל! קשור עגלה שלך בעגלה שלי ואביאך לביתך!
כשבא לביתו, אמר הנכרי: מה תיתן לי שאפשוט את העור מן הסוס שלך? ונתן לו זעקסער.

ואחר כך בא נכרי אחד, וקנה העור בסך ארבעה זהובים. ואמר לו הקונה: ראה שתלביש את עצמך ואת אשתך על יום טוב הבא עלינו לטובה עם המעות הללו!":