הַבַּעַל שֵׁם טוֹב עַל פָּרָשַׁת מַסְעֵי

• הדפסה
• דואל

בעזרת מלך יחיד א'ל חי העולמים
הַבַּעַל שֵׁם טוֹב עַל פָּרָשַׁת מַסְעֵי
תורת הלוחות הראשונים
מפי מורנו דב"ר הכהן סטבסקי שליט"א
בית הבעל שם טוב

התורה הוא סוד האדם השלם
"ועל פי זה תבין מאמר חכמינו ז"ל {נדרים פא ע"א}: מפני מה חרבה ירושלים? על שלא ברכו בתורה תחילה, היינו: שלא ברכו ברכת וְהַעֲרֶב נָא, שהוא ברכה ראשונה שמברכין על התורה בבוקר. והוא פלא! ועל ידי הנ"ל הוא מובן, כי צריך להתפלל על זה. כי התורה הוא סוד אדם שלם, ויש בה מים מתוקים ומים המרים. וצריך להתפלל ולבקש על זה מאת השם יתברך שיטעום בתורתו טעם המים המתוקים והערבים, וזהו ברכת וְהַעֲרֶב נָא. ועיקר דבר זה מבואר בזוה"ק {פינחס רכט ע"ב ברעיא מהימנא}: אִלֵּין דְּמִשְׁתַּדְּלִין בָּהּ לִשְׁמָהּ - נָפִיק לוֹן מַיָּא דְּאוֹרַיְיתָא מְתִיקָן, וְאִתְּמַר בְּהוֹן {במדבר כ}: וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם. וְאִלֵּין דְּלָא מִשְׁתַּדְּלִין בָּהּ לִשְׁמָהּ - נָפִיק לוֹן מַיִם מְרִירִין, דְּאִתְּמַר בְּהוֹן {שמות א}: וַיְמָרַרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבוֹדָה קָשָׁה":

[ומדוע אומר הבעש"ט הק' זיע"א: "וְהַעֲרֶב נָא שהוא ברכה ראשונה שמברכין על התורה בבוקר"? שהרי ג' ברכות הן וברכת וְהַעֲרֶב נָא היא השניה משלשות ברכות התורה ולא ראשונה? והתשובה היא בעיון הפוסקים להלכה ומקורותיהם בש"ס בבלי וירושלמי והגאונים והראשונים אשר בלעדיהן לא ניתן להבין בכל דברי הבעש"ט הק' זיע"א:[

משנה תורה להרמב"ם הלכות תפלה ונשיאת כפיים פ"ז הלכה י:
"המשכים לקרוא בתורה קודם שיקרא קריאת שמע, בין קרא בתורה שבכתב בין קרא בתורה שבעל פה, נוטל ידיו תחילה ומברך שלש ברכות, ואח"כ קורא. ואלו הן: [א.] אשר קדשנו במצותיו וציונו על דברי תורה, [ב.] : וְהַעֲרֶב נָא יי' אלהינו את דברי תורתך בפינו ובפיפיות עמך כל בית ישראל ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך יודעי שמך ועוסקי תורתך ברוך אתה יי' הַמְלַמֵּד תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְֹרָאֵל. [ג.] ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו ברוך אתה יי' נוֹתֵן הַתּוֹרָה":

טור אורח חיים סימן מז:
"ברכת התורה - מאד צריך ליזהר בה. כדאיתא בנדרים בפרק אלו נדרים: מפני מה תלמידי חכמים אין מצויין לצאת מבניהם תלמידי חכמים? רבינא אמר: מפני שאין מברכין בתורה תחילה! דאמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב: מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דיבר פי ה' אליו ויגידה, על מה אבדה הארץ?! דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכי השרת, ולא פירשוה עד שפירשו הקב"ה בעצמו, שנאמר: ויאמר ה': על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה! מאי ניהו ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה? אמר רב יהודה אמר רב: לומר שאין מברכין בתורה תחילה! וצריך לברך למקרא, למדרש, ולמשנה ולתלמוד [בכוונה]:

"וזו נוסחה: [א.] בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָ'ה, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, ונוסח אשכנזים: לַעֲסוֹק בְּדִבְרֵי תוֹרָה. [ב.] הַעֲרֶב נָא יְהֹוָ'ה אֱלֹהֵינוּ אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְֹרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְֹרָאֵל כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתֶךָ לִשְׁמָהּ, בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָ'ה הַמְלַמֵּד תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְֹרָאֵל. ויש חותמין: בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָ'ה נותן התורה, ואין לחתום בא"י למדני חוקך, שאינה לשון ברכה והודאה לשעבר אלא לשון בקשה. ודוד דרך בקשה אמרו: ה' שאתה ברוך - למדני חוקך. וי"ל: וְהַעֲרֶב נָא בוי"ו כי ברכה אחת היא עם לַעֲסוֹק בְּדִבְרֵי תוֹרָה, שאילו היתה ברכה בפני עצמה - היתה פותחת בברוך, ולכן אין לענות אמן אחר לעסוק בדברי תורה:

"ועוד יש ברכה אחרת על התורה: בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה. נוֹתֵן הַתּוֹרָה. בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָ'ה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים וְנָתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ, בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָ'ה נוֹתֵן הַתּוֹרָה. ויכוין בברכתו על מעמד הר סיני אשר בחר בנו מכל העובדי גילולים, וקרבנו לפני הר סיני והשמיענו דבריו מתוך האש ונתן לנו את תורתו הקדושה שהיא בית חיינו כלי חמדתו שהיה משתעשע בה בכל יום:

"ואם בא ללמוד מיד אחר קריאת שמע וברכותיה שחרית - אין צריך לברך מפני שברכה שניה שלפני קריאת שמע שהיא אַהֲבָה רַבָּה יש בה מעין ברכת התורה ופוטרת אותו. ודווקא אם לומד מיד אחריה, אבל אם הפסיק בינתיים - אינה פוטרת. ואם לומד מיד אחריה שאז היא פוטרת או שבירך ברכת התורה והתחיל ללמוד והפסיק אחר כן בלימודו - אינו צריך לברך כל היום אם הוא רגיל תמיד לעסוק בתורה. ואף אם כשיוצא לעסקיו ממהר לעשות צרכיו כדי שיחזור ללמוד - לא חשיב הפסק לעניין ברכה. ואף אם לומד בלילה - הלילה הולך אחר היום ואינו צריך לחזור ולברך כל זמן שלא ישן. ואם ישן, כתב אדוני אבי [הרא"ש] ז"ל בתשובת שאלה: שאף ביום אם ישן שינת קבע על מיטתו - הוי הפסק וצריך לחזור ולברך. אבל אם רגיל להתנמנם מיושב על אצילי ידיו - שינת עראי היא ולא הוי הפסק, ואפילו שכב על מטתו ולא ישן - לא הוי הפסק, דבעודו נעור - דעתו על לימודו, ע"כ. והמשכים בבקר ללמוד קודם שילך לבית הכנסת - יש לו לברך ברכת התורה, וכשקורא פרשת התמיד בבית הכנסת אין לו לחזור ולברך, אף על פי שהקורא בתורה חוזר ומברך אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ אף על פי שכבר בירך כל הברכה קודם פרשת התמיד - לא דמי שאותה ברכה נתקנה על קריאתה בצבור כמו שנתקנה ברכה לאחריה:

"כתב אדוני אבי ז"ל: המשכים ללמוד קודם עלות השחר - יברך על נטילת ידיים, ואשר יצר, ואלהי נשמה, וכל סדר הברכות, וברכת התורה. ופרשת התמיד לא יקרא עד שיאור היום שהיא במקום הקרבת תמיד שאין זמנו אלא ביום, וכן ברכת הנותן לשכוי בינה לא יברך אלא ביום, עד כאן":

בית יוסף על אורח חיים סימן מז סעיף ו:
"ומ"ש ויש לומר וְהַעֲרֶב נָא בוי"ו כי ברכה אחת היא עם לעסוק בדברי תורה שאילו היתה ברכה בפני עצמה היתה פותחת בברוך. כן כתבו התוספות בפרק שלושה שאכלו {ברכות מו ע"א ד"ה כל} ובפרק ערבי פסחים (קד ע"ב ד"ה חוץ) ובפרק קמא דכתובות (ח ע"א ד"ה שהכל) בשם רבינו תם, וכן כתב הרא"ש בסוף פרק קמא דברכות (סי' יג) וזה לשונו ולפי מה שרגיל ר"ת לפרש דכל היכא שהברכות קצרות אפילו ברכה הסמוכה לחבירתה פותחת בברוך כמו ברכות של הבדלה וברכות של חופה א"כ היה צריך לברכת הערב נא שתהא פותחת בברוך שאותה שלפניה קצרה לכך היה אומר רבינו תם שאין זה כי אם סיום ברכה ראשונה והיה אומר והערב נא עכ"ל וכן כתבו ה"ר יונה (שם ה ע"ב ד"ה והא) והמרדכי (סי' לא). אבל הרמב"ם בפ"ז מהלכות תפלה (ה"י) כתב ששלוש ברכות הן ולכן כתב הערב נא בלא וי"ו וכתב הרשב"א (ברכות יא ע"ב ד"ה ורבי יוחנן) שכן דעת בעל המאור (שם ד"ה מאי מברך) וגם התוספות כתבו בפרק ערבי פסחים (שם) על דברי ר"ת ומיהו בירושלמי (ברכות פ"א סוף ה"ה) פריך והרי הבדלה ומשני רבי הוה מפזרן פירוש מקשה היכי אמרת דברכה הסמוכה לחברתה אינה פותחת בברוך והרי הבדלה שיש בה כמה ברכות ואפילו הכי פותח בה בברוך ומתרץ שאני ברכות הבדלה שרבי היה מפזרן כלומר שלא היה אומרן על הכוס אלא כל אחת לבדה שמע מינה דאי לאו דרבי מפזרן לא היה פותח בה בברוך משום דברכה סמוכה לחברתה מקריא ואע"ג דהויא עם מטבע קצרה וכן נראה מדברי רש"י בפרק קמא דכתובות (ח ע"א ד"ה שמח תשמח) גבי ברכת חתנים דמטבע קצר נמי ברכה הסמוכה לחבירתה אינה פותחת בברוך וכתב ה"ר דוד אבודרהם (עמ' מד) שכן עיקר כיון שהלשון משתנה ומדבר להבא וכן נוהגים לאמרה בלא וי"ו עכ"ל ומכל מקום דעת רש"י (ברכות שם ד"ה ור' יוחנן) בברכת והערב כדעת ר"ת שאינה ברכה בפני עצמה שכתב ורבי יוחנן מסיים בה הכי דבעי פתיחה בברוך וחתימה בברוך":
 

שלוש ערי מקלט
במדבר לה יא
"וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים - עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם, וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה. שלושה ערי מקלט הוא הרמז: מחשבה, דיבור, מעשה, שצריך האדם לברוח מפני גואל הדם, הוא הסמ"ך מ"ם שרוצה לבטל אותם מעבדות הבורא. וצריך להתחזק בעצמו במחשבות קדושות, ודיבורים קדושים, ומעשים טובים. כי אף על פי שעדיין אינם כל כך בהירים וזכים, מכל מקום טוב יותר משב ואל תעשה, כי מכל מקום רעותיה דמריה עביד":
"ג' ערי מקלט לנפש לרוח ולנשמה – הן ג' השבתות הקדושים של ג' השבועות של בין המיצרים, והן הבהירים ביותר אשר בכל השנה כולה, כי הן השבתות בהן מאיר ה' יתברך שכינתו בגלות. ויש לנצל ג' השבתות האלה היטב, כי הן העמוקות ביותר מכל השנה":

מ"ב מסעות הנשמה
במדבר לג
"אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד משֶׁה וְאַהֲרֹן. כל המסעות היו מ"ב, והם אצל כל אדם מיום היוולדו עד שובו אל עולמו. ולהבין זה כי מיום הלידה והוצאתו מרחם אמו הוא בחינת יציאת מצרים כנודע, ואחר כך נוסע ממסע למסע עד בואו לארץ החיים העליונה, כי הוא בחינת קטנות וגדלות":
 

שם מ"ב
במדבר לג א-ב וטז
אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד משֶׁה וְאַהֲרֹן.
וַיִּכְתֹּב משֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי יְהֹוָ'ה, וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם:
וַיִּסְעוּ מִמִּדְבַּר סִינָי וַיַּחֲנוּ בְּקִבְרֹת הַתַּאֲוָה:
"וגם מ"ב מסעות הוא בחינת הספירה משם מ"ב אשר מלילה ראשונה של פסח עד חג השבועות, שהוא השלמות בקבלת התורה. ואף על פי שהם מ"ט יום, כל שבוע הוא בחינה אחת הכוללת כידוע, ושורשם הם מ"ב, והם מרומזים נגד המ"ב מסעות הנכתבים פה:
ובוודאי נכתבו המסעות בתורה להורות הדרך הישר לאיש הישראלי, לידע הדרך הישר אשר ילך בו כל ימי חייו, ליסע ממסע למסע. וידוע שכל המסעות הם בחינות קדושים וטהורים. כמו ששמעתי בשם ספר ברית מנוחה: קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה - הוא בחינת החכמה, כִּי שָׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים. פירוש: מי שבא למידת חכמה - אזי בטל ממנו כל התאוות מרוב דבקותו בו יתברך שמו. ומזה נבין לכל המסעות שבודאי הם בחינות קדושות ומעלות רמות. וכן גם כן {במדבר יא ג}: וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה - כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ יְהֹוָ'ה. תַּבְעֵרָה - בודאי הוא בחינה קדושה, אך הם כאשר באו למקומות הללו נשתנה הדבר על ידי מעשיהם ונהפך להם ללא טובה רחמנא ליצלן. כמו שמפורש בתורה: וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה - כִּי שָׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים. וכן שאר המסעות כפשוטן. וכן בתַּבְעֵרָה - כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ יְהֹוָ'ה [אֵשׁ קדושה לדבקות בהוי'ה יתברך הנקראת אֵשׁ יְהֹוָ'ה וגורמת לתַּבְעֵרָה קדושה בלב איש הישראלי להוי'ה יתברך]. ואם היו נוסעים ובאים למסעות הנ"ל ולא ישנו אותם לרעה במעשיהם, בודאי היה מאיר להם כל מסע ומסע באור הגנוז בתוכו, ודי בזה למבין":

מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם
"והוא שאמר הכתוב: אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד משֶׁה וְאַהֲרֹן. וַיִּכְתֹּב משֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם - עַל פִּי יְהֹוָ"ה. פירוש: משה כתב בתורה המסעות איך הם עומדים ברומו של עולם, מתחילת יציאת האדם מרחם אמו עד בואו לארץ החיים העליונה, כדי שידע האדם הדרך אשר ילך בה על פי ה':

וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם - היינו האיך שינו אותם במעשיהם ללא טובים, ולכך לא נאמר כאן: עַל פִּי יְהֹוָ"ה, והבן זה. וה' יורנו בדרך הישר והאמת לפניו אמן":

ייחוד בעל שם טוב ואורח חיים הק' בארץ ישראל
מתוך הסה"ק נתיב מצותיך: "ורבנו הקדוש אור החיים הקדוש אמר עליו מרן הבעש"ט, שנשמתו מרוח דוד של אצילות, ובכל לילה שמע תורה מפי הקדוש ברוך הוא, ורוב קדושתו אי אפשר לכתוב, והיה מיורדי המרכבה, וגילוי נשמות, ומדרגת רוח הקודש אמת. ומרן הקדוש היה נפש דוד דאצילות, והיה רוצה שיתקשרו ביחד נפש ורוח - ויתגלה הנשמה וחיה דאצילות, ויהיה הגאולה אמיתית. ושאל אותו על ידי גיסו הקדוש רבי גרשון מקיטוב אם יהיה יכולת שיסע לירושלים ויתראה עם הקדוש פנים בפנים? והשיב: שיכתוב לו שיעיין בעת שרואה את צלם דמות תבניתו בעולמות עליונים, אם הוא רואה את כל אבריו ודיוקנו אם לא? והשיב מרן הקדוש שאינו רואה את עקביו. ואמר הקדוש שלא יטריח את עצמו כי לחינם יהיה טרחתו. ומרן לא השיג את האיגרת הזה, ומסר נפשו ונסע. אף שאמרו לו מן השמים שלא יסע - מסר נפשו ונסע בימי החורף":

כל נסיעת האדם בחייו מרומז בתורה – מעשה רב
"בדרך לארץ ישראל נקלע מורינו הבעש"ט בארץ הטוגרמא היא ארץ הטורקים. בחג הפסח היה בעיר סטאמבול, ושם עשה נוראות ונפלאות עד שנשמע בבית הקיסר, והיה מה שהיה:

והוצרך הבעל שם טוב לברוח עם בתו היחידה על ספינה בים. ויבוא רוח גדולה וחזקה, רוח סערה המפרק הרים, והספינה חישבה להישבר, עד אשר הוכרח להפיל גורלות את מי ישליכו לים להקל מעל הספינה:

ויפול הגורל על בתו מרת אדל להשליכה לים. אז בא להבעש"ט אחיהו השילוני הנביא אשר היה רבו, ויאמר לו: הלא הוריתיך מאז את השמות אשר תזכור בעת צרה! ויען לו הבעש"ט כי לא הודיעו לו מן השמים מקודם את הצרה אשר תבוא עליהם! והראה לו רבו במקום זה היה מרמז הנסיעה שהיו נוסעין ישראל במדבר במסע זו, וכל נסיעת האדם מרומז בתורה:

ואמרו לו להבעש"ט הק' מן השמים שיחזור, ולא רצה. ולקחו ממנו כל המדרגות אף תורתו ותפילתו, שלא ידע לומר ברוך בתוך הסידור, שלא הבין האותיות:

ואמר: מה בכך? אסע עם הארץ ובור אל הצדיק אור החיים הק' לארץ הקדושה! וקיבל הכל, עד שנשברה הספינה, ובתו הצדקת אדל טבעה בים, וצעקה: אבי הרחמן! היכן אתה שאתה רואה בצרתי?:

כי כשנשברה לו הספינה והיה בעצבות גדול ומרוב צערו וצרתו גם נסתלקו ממנו כל המדרגות וכל הקדושה. אז בא אליו הסמ"ך מ"ם ימ"ש, ואמר לו מה שאמר. וכשראה שצרתו צרה גדולה, שבאה נפשו עד שאול, אמר: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד! רבון העולמים! אני חוזר לביתי!:

ותיכף בא אליו רבו המובהק אחיהו השילוני הנביא ותמה עליו, והראה לו באיזה עולמות הוא עכשיו. והיו שמות אהי"ה וצרופי אהי"ה [מאירים על המקום]. ואז התחזק בלבו למתקן בשורשן כידוע לו, וברגע [אחד] הביאו בחזרה לסטמבול, ומשם נסע תיכף לביתו":