הרב דניאל הכהן סטבסקי
חמשת ספרי היסוד למורנו הבעל שם טוב
פרשת ויגש
 יום חמישי  | ג' טבת | תשעב 

פרשת ויגש

 

 

בעזרת מלך יחיד א'ל חי העולמים
פרשת ויגש
תורת הלוחות הראשונים
מפי מורנו דב"ר הכהן סטבסקי שליט"א
סיכום ועריכה: ר' אשר לוין היו' בית הבעל שם טוב

 

להמתיק דינים

 

וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר: בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה.
(בראשית מד יח)

 

הבעש''ט הקדוש מפרש כל הפרשה על יסוד פנימי ואומר שגישה של יהודה ליוסף היא הגישה של קודשה בריך הוא לשכינתה. כלומר, יהודה זה אותיות של שם הוי''ה עם אות דל''ת ויוסף הוא בחינת מלכות כי ברגע זה הוא משנה למלך, ועל כן גישה של יהודה ליוסף זאת הגישה של שם הוי''ה לשם אדנ''י. לכן הוא אמר לו בִּי אֲדֹנִ"י – שם אדנ''י גם אצלי. בי''ת יו''ד זה גם שם קדוש שנקרא שם יו''ד בי''ת, זה שם אדנ''י במילוי, כלומר, אל'ף – דל''ת – נו''ן – יו''ד – זה שתים עשרה אותיות. לכן שם אדנ''י במילוי, כאשר אדנותו של הקב''ה מתפשטת בכל העולמות ובכל הנשמות ובכל הזמנים – אז הוא מתחלק לשתי עשר אותיות, וזה שם יו''ד בי''ת. לכן יהודה אמר ליוסף: בי אדנ''י, לכן כתוב ויגש אליו – אל יו''ד וא''ו, כלומר הוסיף שתי אותיות ה''א משם שלו אל יו''ד וא''ו ועל ידי הגישה הוא פעל ייחוד בין יהודה ויוסף, בין קודשה בריך הוא ושכינתה, ייחוד שם הוי''ה ושם אדנ''י – ואז הוא עושה המתקת הדינים בכל העולמות. מעבר לזה הוא פועל ייחוד של משיח בן דוד לבין משיח בן יוסף.

אומר הבעש''ט הקדוש שיש סגולה לבטל דינים וגם כעס שהוא מידת הדין נפולה:
סגולה נפלאה לבטל הכעס: לומר הפסוק: בַּ'מֶּה יְ'זַכֶּה נַּ'עַר אֶ'ת אָ'רְחוֹ? לִ'שְׁמֹר כִּ'דְבָרֶךָ {תהלים קיט}. היינו: לכוון השם הקדוש היוצא מראשי תיבותיו.
זה שם של המתקת דינים והמתקת הכעס ואלה האותיות לכאורה מיותרות בדיבור יהודה ליוסף: בי, נא,אל, כ.
וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר: בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה. (בראשית מד יח)

ממשיך הבעש''ט הקדוש:
נמצא לפי זה: אף שכל עצמו כוונתו של יהודה לעורר מדנים וכעס עם יוסף, אף על פי כן מצד עצמותו היה רוצה לבטל כעסו - שלא יבוא לכלל כעס באמת.

כלומר, יהודה אמר ליוסף כי כמוך כפרעה, אתה שווה כפרעה בשבילי, הרי הוא בא להלחם,''אין גישה אלא לשון מלחמה'', הוא היה מוכן לפרק את מצרים - אז כביכול הוא בא לעורר דינים. אלא הוא בא לעורר אותם כדי להמתיק אותם. אז הוא הראה כעס כלפי חוץ, כי לפעמים אין ברירה ואדם צריך להראות כאילו הוא כועס והוא אינו כועס, זאת אומרת שבפנים אין לא כעס. כי יש דינים טובים שבאים לצורך תיקון וקביעת גבולות נכונים, ויש דינים רעים גורמים לפיזור ופירוק. צריך מאוד להיזהר מכעס, כמו שכתב תלמידו של הבעש''ט רבי פינחס מקוריץ: ''וכעס שורש לכל החטאים'' ( פרי הארץ, פרשת כי תבא, אות יז).
 

מביא הבעש''ט את הגמרא:
אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כָּל אָדָם שֶׁכּוֹעֵס, כָּל מִינֵי גֵּיהִנּוֹם שׁוֹלְטִין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר {קהלת יא י}: וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ - וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ. וְאֵין רָעָה אֶלָּא גֵּיהִנֹּם, שנאמר {משלי טז ד}: כֹּל פָּעַל יְהֹוָ"ה - לַמַּעֲנֵהוּ וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה {נדרים כב א}.
ובא בכח סגולה הנ"ל להסיר הכעס מלבו, שלא יהיו פיו ולבו שוין בזה.

בדרך כלל לב ופה צריכים להיות שווים שאדם לא יהיה צבוע,חלילה, כאשר הוא מרגיש משהו ואומר משהו אחר, אבל בכעס זה מותר. כי לפעמים אדם צריך להראות שהוא לא מרוצה במשהו, לתת גבולות – אבל בפנים, בלבו הוא לא כועס. וכך יהודה בא ליוסף כדי לעורר דינים אבל לא בשביל לשרוף כל מצרים ולא למנת לפעול נגדו – אלא להמתיק דינים והוא ידע שבחינה פנימית של יוסף זה אדנ''י, בחינת המלכת את השם על כל הבריאה.
 

ממשיך הבעש''ט:
וראה והבט שיהודה בחכמתו הכניס זה השם בתוך דבריו - שיועיל לבטל כעסו, שעל זה כיוון יהודה: וַיִּגַּשׁ אֵלָיו - למלחמה ולכעס. ושלא יבוא לכעס הרע - אמר זה השם. והוא, שאם ניגש לכעס, למה אמר: בִּי ונָא שהוא לשון בקשה? ולמה אמר וְאַל יִחַר? היה לו לומר: ויִחַר! ואיני חושש לך ולכעסך! ואמר: כְּ'פַרְעֹה, והיה לו לומר: פַרְעֹה. אלא שהכניס בתוך דבריו זה השם: בִּ"י נָ"א אַ"ל כָ' שהם ראשי תיבות של הפסוק: בַּ'מֶּה יְ'זַכֶּה נַּ'עַר אֶ'ת אָ'רְחוֹ לִ'שְׁמֹר כִּ'דְבָרֶךָ - להכנעת הבדלת והמתקת הדינים.

כלומר, כל עניין כאן – זה המתקת הדינים, אבל כדי להמתיק דינים צריך לבוא במגע איתם. אי אפשר לנקות מקום איפה אדם לא נמצא. אז אל מנת להמתיק דברים מרירים הוא צריך להיות במקום של מרירות. לכן הוא מעורר את הדינים אבל בתוך זה מכניס רחמים.
 

ממשיך הבעש''ט הקדוש ואומר:
דיש לדקדק. דהגשה, היינו: שניגש לדבר קשות. ולפי זה מיותרין תיבת בִּי ותיבת נָא שהם לשון בקשה. גם וְאַל יִחַר אַפְּךָ, מיותר תיבת אַל - דאדרבה ראוי לומר: ויִחַר אַפְּךָ ואיני חושש. גם כְּ' של כְּפַרְעֹה מיותר, שהיה ראוי לומר: כִּי כָמוֹךָ פַרְעֹה! דהיינו, שפרעה הוא איש כָמוֹךָ שגוזר ואינו מקיים! אבל כל האותיות היתירים הללו: בִּ"י נָ"א אַ"ל כָ' - הם ראשי תיבות של פסוק {תהלים קיט}: בַּ'מֶּה יְ'זַכֶּה נַּ'עַר אֶ'ת אָ'רְחוֹ לִ'שְׁמֹר כִּ'דְבָרֶךָ - שהוא בגימטריא שם ס"ג [יו"ד ה"י וא"ו ה"י] ב"ן [יו''ד ה''ה וא''ו ה"ה] שהוא התיקון לכעס. כי מלת אֶת הוא טפלה ונטפלת לפניו ולאחריו, והוא עניין נפלא.

כלומר, מלת ''את'' בפסוק מתהלים באה להוסיף למה שכבר יש, לרבות, לחבר משהו שיש לפני ואחרי.

ממשיך הבעש''ט ומסביר איך מגיעים למצב הזה שברגע הכי קשה, ברגע של כעס ומידת הדין הופכים הכל לטובה:
בידיעת אדם שהשם יתברך מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ {ישעיה ו ג}, וכל תנועה ומחשבה הכל ממנו יתברך - אז בידיעה זאת יִתְפָּרְדוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן {תהלים צב}. ויראה שאין שום מחיצה מבדיל בינו יתברך ובין האדם. ובאמת כמה פעמים צריכין להתפלל על זה תחילה שיזכהו ה' להאיר עיניו שיקבל הכל באהבה ושיראה ויאמין ששם אתו עמו השם יתברך. ואחר כך כשיסדר שבחו - ממילא נהפך הכל לטוב.

כלומר, ברגע שאומרים: נכון שעכשיו קשה לי, אבל השם יתברך גם נמצא כאן עכשיו, וגם אפילו שדברים נראים לא טובים, לא מסודרים, אבל כנראה זה ברצון השם, השם נתן לזה רשות, אחרת זה לא היה קורה. ואם השם נתן רשות וזה קורה – סימן שזה לטובה. ואם הכל לטובתי – אז בשביל מה לכעוס, בשביל מה להקפיד. ויראה אין שום מחיצה בינו לבין בוראו, כלומר אין שום הסתר.

אז דבר ראשון צריך לקבל את המציאות – זה הכנעה, דבר שני לדעת שהשם נמצא עם אדם בכל מקום – זה הבדלה, דבר השלישי, ברגע שאדם שם לב שהשם יתברך נמצא עימו והכל לטובו אז הוא מתחיל לשבח אותו – זה המתקה. ''חבלים היו לי לנעימים'' -אמר דוד המלך, כי מציאות לפעמים היא קשה, אבל לטובתנו וצריך להודות להשם על זה. ואז ''נהפך הכל לטוב'', כלומר זה היה טוב גם מקודם, אבל עכשיו זה יהיה טוב גלוי.

אמר הבעש''ט לאדם אחד ''תקבל כל בעלך באהבה -ואז יהיה לך עולם הזה ועולם הבא.

זאת אומרת שאם אדם מקבל כל דבר שבא באהבה וחושב שזה לטובתו – אז יש לו עולם הבא ועולם הזה. מתי יש לאדם, חלילה, גהינום בעולם הזה? כאשר הוא חושב שצריך להיות א' והשם עושה לו ב' - אז הוא מתאכזב , כי הייתה לו איזה השלייה וסופה כל השלייה- אכזבה. אלא כאשר אדם פתוח ומקבל בשמחה הכל שהשם שולח לו ויודע שזה לטובתו – אז הוא נהנה מכל רגע. כי אם אדם מקביל את המציאות עם המחשבה שלו, עם שכל שלו שמציאות צריכה להיות בדיוק ככה אבל ויוצא בסוף הפוך למה שהוא חשב – אז יש לו מרירות.
וצריך להמתיק את המרירות הזאת. ברגע שהאדם פועל על נפשו בחינה כזאת שהוא חי לא עם תכניות שלו אלא עם תכניות של הקב''ה - אז הוא מקבל הכל באהבה ולכן יש לו עולם הזה ועולם הבא.

הבעש''ט אמר את זה לרבי אלכסנדר שוחט, הסופר הראשון שלו, דיין, אב בית דין, אדם גדול, למדן, כי הבעיה הזאת היא דווקא אצל למדנים. מאוד קל ללמוד את הנושא ולהבין שזה נכון אבל צריך לפעול על הנפש שכן לקבל הכל באהבה. אז אדם הזה אמר לבעש''ט: תתפלל עלי שהקב''ה ייתן לי כוח לקבל הכל באהבה. והשיב לו הבעש''ט: אמת אמרת!
כי כאן אדם הזה השיג משהו אמיתי – צריך להתפלל על זה, צריך לבקש מהשם יתברך כוח לעזוב את התכניות האנושיות ולקבל הכל שהקב''ה שולח לו באהבה!

כל מה שיש בתורה הקדושה יש גם בבריאה וגם באדם, כלומר בנשמות, בעולמות ובזמנים – עולם, שנה, נפש – כל מה שכתוב בתורה – זה מה שמפעיל עולמות. כוחות האלה נמצאים גם בתוך הנפש, כלומר בכל אחד מאיתנו יש כוח יהודה וכוח יוסף וכוח פרעה, וכוח שר המשקים, וכוח שר הטבחים – כל הכוחות האלה נמצאים בפנים. ותורה הקדושה נותנת לנו הדרכה איך להפעיל אותם לצורך תכלית הקדושה והנצחית. לכן עיקר עניינו של בעש''ט הקדוש – ללמד אותנו איך פועלים בתוך הנפש, לא רק איך מבינים בחוץ את הדברים, אלא איך מבינים ואיך פועלים עם הפרעה שבפנים, להבדיל, עם יהודה שבפנים, עם יוסף שבפנים ואיך עושים את הייחוד ''ויגש אליו יהודה'' ואיך ממתיקים את הדינים בין שני הכוחות האלה.

מעבר לזה צריך להבין עניין של פחד, כי פחד מביא כל הצרות. כאשר אדם מפחד הוא עושה כל טעויות אפשריות. כל הצרות וכל המחלוקות וכל קנאה ושנאה – הכל בא מפחד. כאשר אדם לא מפחד ואומר: ''רגע, השם יתברך פה, אין לי ממה וממי מפחד'' אז הוא מיישב את דעתו. זאת הייתה הצוואה של רבי אליעזר גוטמן, אביו של הבעש''ט: '' אהוב את כל יהודי ואל תפחד משום דבר כי השם איתך''. כאשר אדם אומר: ''הכל נגדי ואני מפחד'' אז הוא עושה כל הטעויות כי מידת הדין מתחילה לשלוט. אלא אדם צריך להגיד: ''הכל טוב, הכל לטובתי, אף אחד לא מחפש אותי,אף אחד לא שונא אותי, כולם אוהבים אותי. אני תחת הארה ושמירה של השם יתברך.''
  

 

הרשמת חברים

יכנוס בתוך התיבה שמתפלל עם כל גופו ולבבו ומחשבתו