פרשת ניצבים

• הדפסה
• דואל

בעזרת מלך יחיד א'ל חי העולמים
תורת הלוחות הראשונים
פרשת נצבים
מפי מורנו דב"ר הכהן סטבסקי שליט"א
סיכום ועריכה: ר' אשר לוין היו'
בית הבעל שם טוב

בחינת משיח בכל נשמה

וְשָׁב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. (דברים ל ג)

אומר הבעש''ט הקדוש:
צריך כל אחד מישראל לתקן ולהכין חלק קומת משיח השייך לנשמתו.

זה אחת מתורות מפורסמות של הבעש''ט הקדוש, הוא ראשון אמר שאדם צריך לתקן קומת משיח שבתוכו, קומת משיח הפרטית.

ממשיך מורנו הקדוש:
כנודע, שאדם הוא ראשי תיבות: א'דם ד'וד מ'שיח, שקומתו של אדם הראשון היה מסוף העולם ועד סופו.

וכך מובא במסכת חגיגה וגם במסכת סנהדרין. כלומר, כדי להגיע ממדרגת אדם למדרגת משיח צריך לעבור דרך דוד המלך. ורק אחרי השלב הזה משיח צדקנו יתקן כל הקומה של אדם הראשון, יחזיר אותה למצב השלמות כשהיה לפני הנחש, כלומר שצריך להביא את אדם הראשון לאכול מעץ החיים ואז כל העולם יגיע לתיקונו. ומשיח צדקנו שבכל אחד ואחד מאיתנו נותן לנו את העוז להתרומם ולעזוב את עץ הדעת שכולו נחש ולאחוז בעץ החיים.

מביא הבעש''ט גמרא (חגיגה יב, ע''א):
אמר רב יהודה אמר רב אדם הראשון מסוף העולם ועד סופו היה
(כלומר, הוא היה כל העולם בעצם אבל אחר כך התקבץ על ידי עץ הדעת טוב ורע) שנאמר: ולמקצה השמים ועד קצה השמים. וכיון שסרח ( כלומר מרד בהשם יתברך במה שאכל מעץ הדעת) הניח הקדוש ברוך הוא ידו עליו ומיעטו ( צימצם אותו) שנאמר: אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה:
(תהלים קלט ה), אי הכי קשו קראי אהדדי (כאן יש מחלוקת בין שני פסוקים: ''מסוף העולם ועד סופו היה'' ופסוק ''אחור וקדם צרתני'') אידי ואידי חד שיעורא הוא. (שני פסוקים נכונים: הוא היה ממלא כל העולם כולו וגם התמעט אחרי שאכל מעץ הדעת. כלומר אם אדם רוצה להשיג דעת והוא מתעסק באיסוף מידע, אינפורמציה, אפילו קדושה – אז הוא מתמעט ומתמעט (ויוסיף דעת יוסיף מכאוב – קהלת א יח) עד שמתפטר מין העולם הזה כי עץ דעת טוב ורע נקרא אילנה דמותא. אבל אם אדם דבוק בעץ החיים אז השפעתו מתמלא כל העולם כולו ויש לו חיים נצחיים, כמו שכתוב: ''וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהוָה אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם''. ( דברים ד ד)

אומר הבעש''ט הקדוש:
שהיו כלולין בקומת אדם הראשון כל הנשמות של ישראל, (יש עוד סוג נשמות אחרות שבאו מקין שהיה בן חוה ונחש. שבעים אומות העולם הם בני קין כי באו ממנו וזה זהר מפורש).
ואחר כך על ידי החטא – נתמעטה קומתו. וכמו כן: יהיה משיח קומה שלימה מכל נשמות ישראל, כלולה מסמ''ך ריבוא, כמו שהיה קודם החטא של אדם הראשון. על כן צריך כל אחד מישראל להכין חלק בחינת משיח השייך לחלק נשמתו, עד שיתוקן ותתכונן כל הקומה – ויהיה ייחוד כללי בתמידיות במהרה בימינו.

מה זה חלק משיח שבתוכנו? זה חלק הנקי שלא מושפע, זה אותו חלק, יחידה שבנפש, שאי אפשר להשפיע עליו. הוא יכול להשפיע, אבל אי אפשר להשפיע עליו, זה אותה בחינה כמו ''מין המים משיתהו'', היא יכולה למשות אדם מכל בוץ, מכל מצב נמוך, זה אותו כוח שרואה כבר את הגאולה כי הוא גאול מכל מיני בחינות והשפעות. לכן אנחנו רואים שמשה רבינו לא פחד, כאשר הלך אל פרעה עם אהרן וכל הזקנים, כי לא כולם הגיעו לפרעה. הרי משה רבינו בא לתת פקודות לפרעה, איים עליו: שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי , ואם לא – מכות! סימן שהוא לא פחד, הוא היה משוחרר, לא היה עבד של פרעה. כלומר, כוח שבנו שהוא משוחרר, שהוא גאול – הוא נקרא משיח שבתוכינו. מה קרה לשאר הזקנים? נשמתו אחת אחד. הם היו חלק מגלות, מסכנים, ולא היו יכולים לראות את האפשרות לא לשמוע לפריץ, לא לשמוע לגוי.

אומר הבעש''ט הקדוש:
וכל זה הוא על ידי ייחוד המחשבה והדבור:

זאת אומרת איך מגיעים לנקודה הזאת? על ידי שמחשבה מתלבשת בתוך אותיות הדיבור. כי אם אדם חושב דבר אחד ואומר דבר אחר זה לא זיווג אלא פרוד. כל דבר שיהודי אומר - רצון ומחשבה צריכים להיות כלולים בדבריו, ואז יש ייחוד.

ממשיך הבעש''ט הקדוש:
שהמחשבה הוא נשמת הדבור ומחיה אותו. כי תפילה בלא כוונה – כגוף בלא נשמה, שהוא ייחוד גמור כמבואר אצלנו במקום אחר (עמוד התפילה). וזה אי אפשר אם לא על ידי התשוקה שמקודם, והוא בחינת המבשר, בחינת אליהו.

כלומר, אדם צריך להתגעגע לזה, צריך לרצות את זה, אפילו כאשר הוא מרגיש שאין לו בחינה הזאת, אין לו ייחוד בין המחשבה לבין הדבור – אז הוא צריך להתפלל על זה, להתגעגע לזה, להשתוקק לזה ואז הוא מקרב את הדבר הזה לנפש. וכאשר יש לו תשוקה – אז הוא בחינת מבשר, בחינת אליהו. כמו שאליהו מבשר משיח צדקינו כך תשוקה מבשרת משיח שבתוך נשמת אדם, הכוח הגאול שבו.

והוא ממשיך:
ולכך נקרא מָשִׁיח, כי מָשִׁיח הוא לשון דבור, והמחשבה מָשִׂיח את הדבור שישִׂיח את האותיות. ולכך, בכל עת שהוא יחוד המחשבה עם הדיבור – הוא תיקון בחינת מָשִׁיח.

זאת אומרת שכדי לקרב בחינת משיח צריך ייחוד של מחשבה ודיבור, כאשר אדם מדבר ומחשבה מלובשת בתוך הדיבור, וזה בחינת הזיווג. כי אם אדם מדבר על משהו אבל מחשבה שלו במקום אחר - אז לדיבור אין כוח, הוא לא מוליד.הרי כל זיווג מוליד או ברוחניות או בגשמיות. אם מחשבה מלובשת בתוך דיבור בבחינת זיווג - אז יש כוח המוליד והמתפשט בעולם.

לכן אומר הבעש''ט הקדוש:
ולכך, בכל עת שהוא יחוד המחשבה עם הדיבור – הוא תיקון בחינת משיח, רק שהוא אינו בתמידות כמו שיהיה בתיקון ביאת המשיח במהרה בימינו. ולכן קודם השלמות הגמור יהיה בשורת אליהו זכור לטוב להתעורר תשוקת ישראל קודם ביאת משיח. אך העיקר הוא להיות לעובד ה' בשעה שמדבר דברי תורה ותפילה, תשוקה חזקה ודבקות גדולה: שיסכים ויחליט בדעתו ויהיה שמח.

הבעש''ט נותן כמה סימנים לדעת מתי מחשבה ודיבור בזיווג: כאשר אדם אומר דברי תורה ותפילה עם כל הרצון, כל התשוקה, כאשר יש לו הזדהות התקשרות חזקה עם מה שהוא אומר – אז יש לו דבקות גדולה ויש לו הסכמת הדעת ושמחה. '' והיו דברים שמחים כנתינתן בהר סיני.''

וממשיך הבעש''ט:
כללו של דבר: כל מקום שיש ייחוד – נקרא שלום על שם שלמות. ולכך תורה ותפילה – הוא שלום, וסיום התפילה – הוא שלום.

כי על התורה כתוב ואנחנו אומרים אחרי קריאת ספר תורה: דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם (משלי ג יז), וברכה אחרונה בשמונה עשרה ''שים שלום, טובה וברכה''. ברכה אחרונה שכהנים מברכים עם ישראל:
יִשָּׂא יְדֹוָד פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם (במדבר ו כו). וגם כתוב על רבותינו וקדושים(ברכות סד, א): תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם.

כי עיקר פגם של עץ דעת טוב ורע זה פרוד בין שכל לבין הלב, בין דבור לבין מחשבה. כמו שאמר הבעש''ט: ''ועץ הדעת טוב ורע, שזהו מפריד השכל מן הדיבורים''( עמוד התפילה). וכאשר אדם מחבר את המחשבה לדבור בתוך בדרי תורה ותפילה - אז הוא מתקן פגם עץ הדעת – מתקן חלק קומת המשיח שייך לנשמתו ובזה גורם לשלמות בעולמות, לשלום.

ועוד מוסיף הבעש''ט הקדוש:
מאחר שנעשה ייחוד הדבור והמחשבה שהוא ייחוד חמשה מוצאות הפה אל שלוש אותיות יה''ו שהוא בחינת מחשבה – נעשה שלימות הגמור.

כלומר, חמישה מוצאות הפה הם כנגד אות ה''א האחרונה כאשר דיבור מחובר למחשבה אז אות ה''א מתחברת לאותיות יה''ו ומשלימה את שם הוי''ה.