פרשת ויחי

• הדפסה

 

 

בעזרת מלך יחיד א'ל חי העולמים
פרשת ויחי
תורת הלוחות הראשונים
מפי מורנו דב"ר הכהן סטבסקי שליט"א
סיכום ועריכה: ר' אשר לוין היו'
בית הבעל שם טוב

 

יהודי – לשון ייחוד

וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר: הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים!הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם. (בראשית מט א-ב)

פרשה ויחי היא פרשה סתומה וזה סימן שצרך לפתוח אותה. כי אין הפסק בין סיום שלה והתחלת ספר שמות אלא הכל ברצף אחד בתורה הקדושה. בעצם בני ישראל כבר בגלות, אבל קושי הגלות אנחנו רואים רק בפרשת שמות.
אומרת גמרא: מדוע פרשה ויחי סתומה היא? כיוון שנסתתמו דברי יעקב אבינו שניסה לגלות לנו את הקץ.

אבל מה שכן אמר יעקב אבינו לבניו – זה בעצם מצווה לכולנו, לכל עם ישראל, לכל הדורות. הדבר הראשון שהוא אומר: ''האספו'' וצריך להתאסף, יהודים צריכים להתאסף ביחד. דבר שני שהוא אומר: ''ואגידה'' וזה לשון אגודה שנהיה כולנו אגודה אחד ולא אחד נגד השני, ולא לבנות קבוצות שונות שאחת נגד השניה - אלא להיות כאגודה אחד. ואז ''לכם'' – כל השפע יבאו אליכם. ואז אפשר סוף הפסוק:
אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים.

כלומר גם במצב של אחוריים, במצב של הסתר אפשר לגלות כל מה שסתום לרחמים ולטובה.
דבר נוסף שהוא אומר: ''הקפצו'' שצריך להתקבץ יחדו, ואז אפשר לשמוע -תהיה חזרת הנבואה וחזרת האור הגדול לישראל.
אחר כך אומר הפסוק:
וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם

קודם כל ''ושמעו בני יעקב'' ואחר כך ''ושמעו אל ישראל אביכם''. למה פעמים ''שמעו''? כי קודם כל צריך לשמוע אחד לשני, איש לרעהו, ואז נוכל לשמוע לישראל אבינו, לדברים של מעלה, לדברים של כלל ישראל.

מביא הבעש''ט הקדוש פרוש רש''י:
פירש רש"י זכרו לברכה: ביקש לגלות את הקץ - ונסתלקה ממנו שכינה והתחיל אומר דברים אחרים, ע"כ.
זאת אומרת שאם מסתלקת שכינה אז אי אפשר לגלות את הקץ. גמרא מספרת שיעקב אבינו דאג כי יכול להיות שהסתלקות השכינה זה סימן שאין אחדות הנדרשת בין בניו.
ובכל זאת, למה זה חשוב כל כך לגלות את הקץ? כאשר יודעים איפה הקץ, איפה סוף של הצרות אז אפשר כבר להתנהג כמו אדם גאול כי יודעים שמצב הגלות, מצב של צמצום - זה מצב זמני.
אך נסתלקה מיעקב אבינו שכינה והוא לא גילה את הקץ.

ממשיך הבעש''ט הקדוש:
וכן יהיה אז בזמן הגאולה: אֲשֶׁר יִקְרָא - דרך מקרה, שכל אחד ואחד ישב על עבודתו, בהיסח הדעת, ופתאום יבוא משיח:

כמובן, ידע על זמן של גאולה לא פוטר אותנו מלבנות מה שצריך לבנות גם ברוחניות וגם בגשמיות, הרי אין דברים גשמיים בעם ישראל – הכל רוחניות.
בונים בית בארץ ישראל –זה רוחניות שרופה, זה בנין של שכינה. אז אנחנו עובדים ועובדים לקראת הגאולה אבל לא מחשבים את הקץ, לא אומרים איך יהיה ומתי יהיה. אנחנו בונים, עושים מה שתורה הקדושה אומרת לנו – ופתאום יבוא משיח. כך אומר ישעיהו הנביא.

אז יעקב אבינו רמז על קץ הזה בתוך דבריו, בתוך דבר אחרון שהוא ציווה לעם ישראל:
אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים.
כלומר אחרית ימים תבוא גם דרך קריאה וגם דרך מקרה שאתם לא תוכלו לדעת איך דברים יתגלו. וזה כדי שאדם לא יגיד שמשיח קרוב – אז אני לא בונה בית או אני לא מתחתן או אני לא משקיע. הפוך, צריך כן לבנות וכן להתחתן וכן להשקיע דווקא מפני שיבוא משיח צדקינו בקרוב ויבנה בית המקדש במהרה. וכל מה שעושים עכשיו – זה חלק בניין הגאולה.

אומרת גמרא:
''אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן תיפח עצמן של מחשבי קיצין שהיו אומרים כיון שהגיע את הקץ ולא בא שוב אינו בא אלא חכה לו שנאמר אם יתמהמה חכה לו שמא תאמר אנו מחכין והוא אינו מחכה תלמוד לומר לכן יחכה ה' לחננכם ולכן ירום לרחמכם וכי מאחר שאנו מחכים והוא מחכה מי מעכב מדת הדין מעכבת וכי מאחר שמדת הדין מעכבת אנו למה מחכין לקבל שכר שנאמר אשרי כל חוכי לו. (סנהדרין צזע''ב)

אנחנו לא מתעסקים בזה, לא עושים חישובים מתמטיים. אלא מתעסקים בבנין. כמו יצחק אבינו שלא רב עם פלשתים על הבארות אלא חפר בארות חדשות ובסף קיבל את כולם.

וכך יעקב אבינו לא דיבר לבניו על אחרית הימים אלא נתן לכל אחד ברכה. וברכה זה לא מתנת חינם. כאשר צדיק נותן ברכה הוא נותן לבן אדם כלים כדי שהוא יתקן את עצמו ויתקן את העולם ויעבוד את הקב''ה.

לכאורה, אם להסתכל מבחוץ, ברכות שנותן יעקב לבניו הם נראות משונות.
מה זאת אומרת? מברכים בן ואומרים לו: ''אתה חמור'', ולבן אחר אומרים: ''אתה נחש'', ולבן אחר: ''אתה זאב''. האם בני ישראל הם חיוֹת? אלא אומר יעקוב לבניו: אתם כאלה שמתקנים כל החיוּת שיש בעולם, מכניסים אותה לתוך הקדושה.

וכך אומר יעקב אבינו ליששכר:
יִשָּׂשׂכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם: (בראשית מט יד)

והבעש''ט הקדוש אומר:
דהכי פירושו: יֵשׁ שָּׂכָר עַל יְדֵי זֶה שֶׁהַחֹמֶר גֹּרֵם.

כלומר, יששכר מתקן את החומר. כי יחס שלנו לחומר הוא שונה ממה שיש לאומות העולם. יחס של העולם לגוף מאוד מעוות. בעולם גוף זה או חטא או אחוזת של הכל, או דבר בזוי או עיקר של האדם. אצלנו הגוף הוא דבר אלוקי, הקב''ה ברא את הגוף – סימן שגוף אלוקי, הוא טוב, אפשר לעשות הרבה מצוות איתו. ולא זה בלבד, מביאה גמרא שרמ''ח איברים שס''ה גידים הם צינורות של השכינה והם כנגד מצוות תעשה ומצוות לא תעשה. לכל צינור, לכל איבר יש פעולה הקדושה משלו. ואם כן – אז גוף הוא טוב וגורם להרבה רוחניות. לכן מפרש הבעש''ט הקדוש: ''יש שכר למה שחומר גורם''.

ממשיך הבעש''ט:
פירוש: על ידי מאכל ומשתה שהם דברי החומר - גורם זה השכר, על ידי שמעלה לגרם המעלות את הניצוץ הקדוש שהיה רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם, שהוא בין היסודות ובשפלות.

זאת אומרת האדם שואב מה שיש בבריאה: דומם, צומח, חי - ומעלה את זה לשכינה. לא רק על ידי אכילה, אלא כל דבר שאדם משתמש, פועל איתו כהלכה – אז הוא שואב חיוּת של הדבר בתוך נפשו ומעלה אותו לשכינה, מקשר את הדבר הזה להשם יתברך. אז יוצא שדווקא חומר גורם לעליית השכינה.

צריך לדעת שיש יחס רוחני לא בריא אצל אומות העולם: או שהם שוקעים בתוך הבריאה ושוכחים את הבורא, או מרוב שהם רוצים להדבק בבורא (במקרה הטוב) – אז הם שונאים את הבריאה, שונאים את העולם כי הם חושבים שזה לא הולך ביחד עם הבורא.

אבל אצלנו יחס בין נשמה לגוף זה ייחוד הקב''ה ושכינתה, ועבודה שלנו – לחבר שמים וארץ, להעלות בריאה אל הבורא ולגלות את הבורא בתוך הבריאה. לכן אנחנו דווקא,עם ישראל, היחידים בעניין הזה כיוון שקיבלנו תורה מסיני, כיוון שהיו לנו אבותינו הקדושים: אברהם, יצחק ויעקב, דוד וכל הצדיקים – אז זכינו שיכולים לפעול בייחוד הזה. אנחנו עם הייחוד, עם המייחד. כמו שכתב בעל חובות הלבבות שבתקופתו גויים היו קוראים ליהודים: ''עם הייחוד'', כלומר, עם שפועל ייחוד בעולם, שמיחד את הבריאה לבורא ובורא לבריאה. לכן על ידי מאכל או משתה שהם דברי החומר ''גורם זה השכר'' על ידי שמעלה ניצוץ הקדוש שהיה ''רובץ בין המשפתים'', כלומר שהוא בין היסודות בשפלות. כי לכל דבר יש נפש, אפילו לאבן. יש נפש אסורה בתוך הדומם ובתוך הצומח ובתוך החי.
מי יוציא את הנפשות האלה מאיסורן? מי יעשה פדיון נפש כזה? יהודי באמצעות פעולות רוחניות של חיבור – מצוות – על ידי זה אפשר לחבר כל הבריאה כולה לבורא. וזה נקרא בחינת פדיון שבוים.