פרשת אחרי מות \ קדושים

• הדפסה

בעזרת מלך יחיד א'ל חי העולמים
תורת הלוחות הראשונים
פרשיות אחרי מות -קדושים
מפי מורנו דב"ר הכהן סטבסקי שליט"א

סיכום ועריכה: ר' אשר לוין היו' בית הבעל שם טוב

להתבטל על מנת להתחדש

וַיְדַבֵּר יְהוָ"ה אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי יְהוָ"ה וַיָּמֻתוּ, וַיֹּאמֶר יְהוָ"ה אֶל מֹשֶׁה: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן - וְלֹא יָמוּת, כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת: (ויקרא טז א-ב)
דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: קְדשִׁים תִּהְיוּ, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהֹוָ'ה אֱלֹהֵיכֶם: (ויקרא יט ב)

אַחֲרֵי מוֹת – בחינת ההכנעה והביטול. קְדשִׁים – בחינת ההתקדשות. אין אפשרות של התקדשות בלא הכנעה וביטול המונע וחוסם את הארת קדושת ה'. כי רק אַחֲרֵי מוֹת – קְדשִׁים:
מבאר מורנו הבעש''ט הקדוש שמהפרשה לומדים את בחינת ההכנעה והביטול על מנת להתקדש. אַחֲרֵי – לשון אחוריים, ומוֹת – בחינת ביטול, ורק אז ניתן לבנות את בניין הקדושה:
אנו בני ישראל מברכים את ה' אלוקינו מאה ברכות ליום ואומרים מאה פעמים ביום: ''אשר קדשנו במצוותיו'', ואין אנו: אומרים ''אשר השכלנו במצוותיו'':

המהלך של עם ישראל - איננו השכל:
המהלך של עם ישראל – היא הקדושה: "אשר קדשנו במצוותיו":
כל ציווי הבורא יתברך מטרתו לקדש אותנו:
כל ציווי – לשון צוותא וחברותא, התקשרות והתחברות:
כל עניין תורת ה' היא מהלך אחד של קדושה, לקדש את העולם ואת האדם כולו. לכן מטבע הברכה שתיקנו חכמינו ז''ל הוא: ''אשר קדשנו במצוותיו'', כי כל מצווה מקדשת אותנו:

עיקר לימודה וקיומה של התורה: קדושה. גם עיקר עניין התפילה - קדושה, דביקות בהשם יתברך: קְדשִׁים תִּהְיו כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהֹוָ'ה אֱלֹהֵיכֶם: (ויקרא יט ב)
פרשיות האלה אַחֲרֵי מוֹת – קְדשִׁים באות ביחד, והוא לסימן לנו כי הארת התיקון לשבוע הזה עד תום שבת קודש בא ע"י הארה משולבת זו של אַחֲרֵי מוֹת – קְדשִׁים, לאמור: שעל מנת להשיג קדושה צריך הכנעה וביטול, להכניע לבטל ולקבור הדברים שמפריעים לקדושה ועלולים להוות מחיצה לקדושה חלילה, בהם מקיימים אַחֲרֵי מוֹת וקוברים על מנת להשיג בחינת קְדשִׁים:
רואים מכאן שהרצון לקדושה חייב לבוא עם הכנעה, כי על תורה עם גאווה וגסות רוח מתקיים ממילא אַחֲרֵי מוֹת כמעשה אצילי השם, גדולי עולם, בני אהרון נדב ואביהוא ביום הגדול של חנוכת המשכן:

אומרת תורה הקדושה:
''וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָ'ה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם'': (ויקרא י א)

הקריבו קטורת על דעת עצמם מתוך רצון לקדושה עצמית שלהם, אבל בלא בלי ציווי ה', "אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם'', בלי הכנעה למצוות ה' ולהלכה. ותוצאה מזה: ''וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָ'ה - וַתֹּאכַל אוֹתָם, וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוָ'ה'':
הם עשו לשם שמים אבל לא כפי ציווי שמים, והוא להורות לכל דורות ישראל כי בלי ציווי אין הארת השם המגנה על האדם העושה את המצווה. וכפי דברי רבותינו ז"ל (פסחים ח ע''ב): ''שלוחי מצווה - אינן ניזוקין, לא בהליכתן ולא בחזירתן''. אבל עם אדם קובע בעצמו את המצווה ואינו מקיימה מתוך שליחות ה' – אז אין אור המקיף ששומר על העושה את המצווה לשמרו. "שלוחו – כמותו", "כח המשלח – בשליח", כי שליח מקבל כוח ממי ששולח אותו ואור רצונו מתלבש בו ומקיף אותו מכל צדדיו לשמרו. והוא רק כאשר מקיים ציווי המלך בהכנעה כהלכה הקדושה בשולחן ערוך:

כך נדב ואביהוא, אצילי השם, קדושים עליונים שרצו רק טוב וקדושה ודביקות, רצו להתקרב להשם יתברך, אבל בלי מצווה, בלי ציווי השם, לא כהלכה פסוקה, וע"י נתבטלו, וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוָ'ה'':

לכל דבר שאנחנו עושים לפי הלכה לפי שולחן ערוך הקדוש - יש שמירה ויש קיום. וכאשר עושים משהו בהתעוררות לקדושה אבל לא לפי הלכה – אז אין לדבר שמירה קיום. אם התורה הקדושה מרחיבה מאוד בתיאור מעשה נדב ואביהו, אין זאת כי אם על מנת שנלמד את הדרך לקדושה עם הכנעה וביטול. כי התלהבות קְדשִׁים ללא הכנעה – אַחֲרֵי מוֹת. ואילו דרך תורת ה' הוא בהיפך: קודם אַחֲרֵי מוֹת – ואח"כ קְדשִׁים:

אומר הבעש''ט הקדוש:
יש להבין: בקרבתם לפני השם – התורה נדרשת במ''ט פנים טהור וטמא. כמו שיש אבות בקדושה – כך יש במרכבה טמאה וכו''', והוא לצורך הבחירה כל רגע מחדש, גם בתוך התורה הקדושה:

צריך לדעת שכדי לשמר את כח הבחירה בחינת: ''רְאֵה גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִי'ם'' {קהלת ז יד} - ברא ה' יתברך שערי קדושה ולעומתם שערי היפך הקדושה, את האפשרות לתת כח חלילה לדבר האוטם את הקדושה, ובא הכתוב להדריכנו ולהזהירנו מזה:

מה יכול לכוון אותנו להבחין ולהבדיל בין הקדושה לבין הטומאה? האם אדם בעל כושר שכלי העצום יכול לדעת? לא! אין האדם ידע מאומה. אבל התורה הקדושה יודעת ועד. לכן ברגע שיש בלבול והתלבטות - הדבר ראשון איננו לא לעסוק בספרים הפנימיים אלא בהלכה הקדושה דווקא שהיא חותמא דמלכא, ואז יוצא מדי ספר להלכה פסוקה ובהירה במציאות:
החותמת של המלך – היא הלכה. והוא עניין ההכנעה לפני המלך, כי את רצון המלך כפי ההלכה הפסוקה אנחנו חייבים לקיים. וקיום הלכה הקדושה שהיא עץ חיים למחזיקים בה - מנצח את עץ הדעת טוב ורע, את העץ של הנחש, את כל הניחושים והדמיונות והפילוסופיות וכל הבלבולים:
כי ע"י אַחֲרֵי מוֹת – קְדשִׁים: