הַבַּעַל שֵׁם טוֹב עַל פָּרָשַׁת ואתחנן

 

 

 

בעזרת מלך יחיד א'ל חי העולמים
הַבַּעַל שֵׁם טוֹב עַל פָּרָשַׁת ואתחנן
תורת הלוחות הראשונים
מפי מורנו דב"ר הכהן סטבסקי שליט"א
בית הבעל שם טוב

 

 

אחיזת הלב
כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַיהֹוָ"ה יִרְאֶה לַלֵּבָב {שמואל א טז ז}:
הקדוש ברוך הוא ליבא בעי {סנהדרין קו ע"ב}
רַחֲמָנָא לִבָּא בָּעֵי {זוהר חלק ג רפא ע"ב}

"אמר רַחֲמָנָא לִבָּא בָּעֵי, רוצה לומר: לִבָּא בָּעֵי רַחֲמָנָא – את הלב דורש הבורא יתברך. נראה כוונתו, שהלב עיקר פעולתו הוא שיהיה משכן להשם יתברך שישכון בו כביכול, ואם חס ושלום לאו - אינו נקרא לב כלל, כיון שאינו פועל פעולתו העיקרית":
 

יחוד אֶחָ"ד לקריאת שמע
דברים ה ד
"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהֹוָ"ה אֱלֹהֵינוּ יְהֹוָ"ה אֶחָד. הכוונה של אֶחָד של היחוד של קריאת שמע: לכוון שאין בכל העולם רק הקדוש ברוך הוא שמלא כל הארץ כבודו, ועיקר הכוונה, שהאדם ישים את עצמו לאין ואפס. ואין עיקרו אלא רק הנשמה שבו, שהוא חלק אלהי ממעל. נמצא, שאין בכל העולם אלא רק הקדוש ברוך הוא אֶחָד, ועיקר הכוונה באֶחָד שיכוון שמְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ {ישעיה ו ג}, ואין שום דבר פנוי ממנו יתברך שמו":

{תיקוני זוהר תיקון כז קא ע"א}
"הַהִיא קוֹצָא דְאָת ד' מִן אֶחָ"ד דְּאִיהִי י' זְעִירָא שְׁכִינְתָּא תַּתָּאָה, עֲלֵיהּ אִתְּמַר {משלי כד טז}: כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם":

{בית יוסף או"ח סימן סא ו}
"כתוב בסמ"ק {סי' ב א ע"ב}: צריך לכוין באל"ף - שהוא אחד, ובחי"ת - שהוא יחיד בשבעה רקיעים ובארץ הרי ח', והדלי"ת - רמז לארבע רוחות, ולעתיד יאמרו כל העולם שהוא אחד":

{שו"ע או"ח סי' סא ו}
"צריך להאריך ב חי"ת של אֶחָד - כדי שימליך הקב"ה בשמים ובארץ, שלזה רומז החטוטרות שבאמצע הגג החי"ת. ויאריך בדלי"ת של אֶחָד - שיעור שיחשוב שהקב"ה יחיד בעולמו ומושל בד' רוחות העולם. ולא יאריך יותר מכשיעור זה. ויש נוהגים להטות הראש כפי המחשבה: מעלה ומטה ולד' רוחות":

 

אח"ד

א אלופו של עולם א"ס ב"ה
ח ז' רקיעים וארץ
ד ד' רוחות השמיים

 

 

ייחוד לתפילה
"סוד נפלא מסוד הייחוד הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא בסוד אֶחָד דקריאת שמע בדרך רמז גדול ובסוד התפילה, היאך האדם התחתון והשפל יכולת בידו להעלות מיין נוקבין של ניצוצות הקדושים מתתא לעילא על ידו בכל פעם ובכל רגע לפי הזמן ושעת רצון עד ביאת המשיח, שאז ישתלם האדם בשלימות גדול שאין כמוהו, וידע ויבין לייחד ולקשר קשר ואחדות גדול עד אין סוף ב"ה ועד אין תכלית במחשבתו דק מן הדק, ויתעלו על ידי יחודו שיעלה כל הניצוצות ונפשות ורוחות ונשמות מסוד מיין נוקבין ולא ישאר מאומה במקום הקליפות ובמקום החושך. ואז יהיו כל המחשבות וחיצוניות דסטרא אחרא בטל ומבוטל, כי לא יהיה בהם שום חיות והארה של שום ניצוץ דקדושה כלל וכלל, ולא יהיה שום מות וחולה כלל, בסוד {ישעיה כה ח}: בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה אֲדֹנָ"י יֱהֹוִ"ה דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ כִּי יְהֹוָ"ה דִּבֵּר. רק אסוותא תזדמן בעלמא ולא יהיה שום בעל מום בעולם":

ייחוד להסיר החיצוניות הנדבקת בנשמות
"כי מתחלה היה בסוד דלי'ת לשון דלה וענייה, מכח הרע שהיה נדבק בנשמות הללו, כמו שכתוב בזוהר {תיקוני הזוהר תיקון כ"א ותיקון נ"ב}: דְכָל גּוּפִין דְּעָלְמָא יְקוּמוּן וְיִתְעָרוּן מֵעַפְרָא, ואחר כך כד אוקמא יתיה מעפרא עם הניצוצות הללו שהיה חיות שלהם במקום החושך. אזי הוא בסוד תשובה בחזרת פנים בפנים, ומעלה הניצוצות בסוד מיין נוקבין והם רצים ומתלהבים לה', ונאחזים ומתדבקים לחיי החיים, והקדוש ברוך הוא וברוך שמו מקבל אותם כאב את בנו יותר ויותר בסוד מיין נוקבין. ונמשך אליו סוד ו' של הוי"ה, וכשנתעברה ד' מן ו' אז נעשית בסוד ה' דהוי"ה, ואז נעשה יחוד עליון ורצון בכל העולמות, כפי בחינתו ומדרגתו הגדולה של האדם המייחד:

 

 

סגולה להשיב כוחות הנפש אל הקדושה
"בכן להשיב הנפשות ורוחות ונשמות מכלים הנשברים ונבוכים ותמהים על עצמם במרירות לבם על מה שעשו נגד בוראם, ובוכים ומבכים אחרים עמם על צרות נפשם ורוחם ונשמתם המוטבע ומשוקע בין הקליפות, אז יקח עיטא לנשמתו ורוחו ונפשו וגופו השפל:

"[א.] מקודם יסיר מן מחשבתו ולבו כל הרהורים רעים, ויעזבם בחרטה גמורה:

"[ב.] וידבק מחשבתו לעשות מצות עשה מה דאפשר כל ימי חייו:

"[ג.] ועוד יתן מחשבתו דבוקה בה' באמונה גדולה עד מאוד בשעת התקשרות מוחו ולבו באימה באהבה בה', כי הוא מחיה את כולם אפילו הקליפות והחיצונים וכל מידות ומעשים רעים, בסוד {תהלים קג יט}: יְהֹוָ"ה בַּשָּׁמַיִם הֵכִין כִּסְאוֹ וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה, ומטיב לרעים ומטיב לרעים ולטובים וגו', אילו לא היה שם קצת חיותו וכוחו של הקדוש ברוך הוא כביכול אז היה כלא היה והיו בטלים ומבוטלים ומושלכים החשכות והמיתות לנוקבא דתהומא רבה, בסוד {מיכה ז יט}: יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם, ולא היו עושים שום רושם כלום, בסוד {ישעיה כה ח}: בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה אֲדֹנָי יֱהֹוִ"ה דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ כִּי יְהֹוָ"ה דִּבֵּר:

"[ד.] כשאדם משפיל ומכניע עצמו בסוד נקודה קטנה, כאילו יושב כבוש במקום נידוני מיתה ר"ל מכח זה שהמריד במלכו של עולם, מלך גדול גבור ונורא, ומשם ממקום העמוק והחושך מקום המיתה נותן ידיעתו ואמונתו חזקה עד מאוד בה' אלהים ה' אחד, בסוד יחוד גדול עד אין סוף ועד אין תכלית, ואפילו במקום המיתה ממש שבו חיותו וכוחו, כי אין דבר זולתו וכוחו וחיותו יתברך שמו, ברוך הוא וברוך שמו - וודאי היה כלא היה:

"[ה.] נמצא: בתחילה מכניע את עצמו בשבירת לב בסוד {תהלים נא יט}: זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה. כדי שלא יקרב אלהים אחרים חס ושלום להייחוד הגדול, ואחר כך מקשר ומייחד וחושב מחשבה זו שהוא א"ל גדול ונורא, בתכלית האחדות ושלימות גדול עד אין סוף ועד אין תכלית, בסוד {תהלים קג יט}: יְהֹוָ"ה בַּשָּׁמַיִם הֵכִין כִּסְאוֹ וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה, וודאי בזה הייחוד נעשה ייחוד גדול ורצון וחשק גדול בכל העולמות עליונים ותחתונים, משום כי האדם הזה ממשיך גדלותו והארתו וחיות של הקדוש ברוך הוא בזה המחשבה מאין סוף, וכביכול קודשא בריך הוא ממש בא עם חיותו, ושהוא חי החיים למקום נמוך כזה לאוקמא ניצוצין דשכינתא":

 

משל בת מלך שהיתה עם בניה בשביה כמה שנים
"דרך משל: בת מלך עם בניה הם בשביה כמה שנים אצל מלכות אחרת. ואחר כך נודע למלך ולמלכה ולבנו, שבתו בת המלך בצער ובדוחק גדול בשביה, ומתמרמרת על שמרדה עם בניה באביה המלך, ומתאווה הרבה לבוא אל מקומה הראשון. מה עשה המלך הגדול עם המטרוניתא? הלך לבית האוצר, ולקח כמה סגולות מלכים ואבנים טובות ומרגליות, ונתנו ליד בן המלך כדי שילך לבת המלך לקחת אותה עם בניה בכבוד גדול. רק לתת חלק קטן לאלו האוסרים אותה, כדי שלא ילכו אחריהם עוד ולא יקרבו לשולחנם עוד כלל וכלל, כדי שלא יבלבלו אותם. ואחר כך תישא אתה את בת המלכה לאשה. עד כאן המשל:

"ומי שישכיל ויבין עד היכן הדברים מגיעים - שורש גדול הוא לעבודת השם יתברך ולבעל תשובה גמור. על זאת יתפלל ויבכה ויבקש מהם יתברך שיזכה אותו שיוכל לכוון דברים עמוקים הנ"ל קודם יציאת נשמתו מן העולם, ולא תטרוף דעתו חס ושלום. וודאי מחשבה טובה זו והרהור זה מביאו לחיי העולם הבא. השם יתברך יצילנו מצרות ומבור גלות יעלנו, ויתקיים מקרא שכתוב {זכריה יג ב}: וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְהֹוָ"ה צְבָאוֹת אַכְרִית אֶת שְׁמוֹת הָעֲצַבִּים מִן הָאָרֶץ וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד, וְגַם אֶת הַנְּבִיאִים וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ, אמן כן יהי רצון:

 


משל רחמנות האם על הבן
אַהֲבָה רַבָּה ואַהֲבַת עוֹלָם,
ג' מיני רחמנות
"[א.] יש רחמנות כמו אב על בן. אפילו אם יש לבן כל טוב הרבה מאוד, רק שנחסר לו דבר אחד אפס קצתו - מרחם עליו אביו שלא יחסר לו כלום. וזה נקרא
אַהֲבָה רַבָּה:

"[ב.] אבל הרחמנות שיש למלך על בן כפר או על שאר העניים, הוא נקרא אַהֲבַת עוֹלָם, מפני שהם חסרים כל טוב. לפיכך, מרחם עליהם המלך. מה שאין כן על בנו, אף על פי שיש לו טובה הרבה רק דבר קטן חסר לו - יש למלך רחמנות עליו:

"[ג.] ויש עוד רחמנות ג', והוא רחמנות המלך שיש לו צער מחמת בנו. והחילוק שיש בין רחמנות הא' לשני רחמנות הנ"ל - שהרחמנות הזה הוא תמידי, מה שאין כן הב' רחמנות הנ"ל:

"אמנם אם הבן קורא לאביו בשמו, או אפילו הבן כפר קורא אותו בשמו המתואר למלך כראוי לו - מעורר בו הרחמנות. כך כביכול צמצם את עצמו בתורה. והנה מלבד רחמנות התמידי שיש לו יתברך על ישראל מחמת הצער שלו מכח גודל אהבתם - נוסף על זה מעוררים ישראל רחמנותו יתברך בקראם בתורה. ואפילו בן הכפר, רוצה לומר: אפילו מי שאינו מבין פנימיות התורה אלא רק קורא אותה בדחילו ורחימו, כי כל התורה שמותיו של הקדוש ברוך הוא וקודשא בריך הוא ואורייתא חד הוא {עי' זוה"ק אחרי דע"ג ע"א}, וכמו שכשקוראים לאדם בשמו, מניח כל עסקיו ופונה לזה שקורא אותו ומשיב על שאלתו מחמת שהוא קשור בשמו - כך כביכול השם יתברך מצמצם את עצמו בתורה, וכשקורים בתורה אז ממשיכים אותו ומעוררים הרחמים והחסדים. כי הוא ושמו יתברך - הוא אחדות":
 

סגולה לביטול הדינים בפנימיותם
ובעודו מדבר בתורה ותפלה וכו' - יהיה מחשבתו דבוקה בו יתברך שמו בדביקה וחשיקה באור פני מלך חיים אור האין סוף שבתוך האותיות. והבן, שהוא כלל גדול בתורה ובתפילה, כי גם מסוגל זה כשיעשה כנ"ל לבטל הדינין":

 

 

ייחוד עליית האותיות
"טעם {אבות פרק ו א}: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ - זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַאי הוּא לוֹ, נִקְרָא [א.] רֵעַ, [ב.] אָהוּב, [ג.] אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, [ד.] אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, [ה.] מְשַׂמֵּחַ אֶת הַמָּקוֹם, [ו.] מְשַׂמֵּחַ אֶת הַבְּרִיּוֹת, [ז.] וּמַלְבַּשְׁתּוֹ עֲנָוָה וְיִרְאָה, [ח.] וּמַכְשַׁרְתּוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק חָסִיד יָשָׁר וְנֶאֱמָן, [ט.] וּמְרַחַקְתּוֹ מִן הַחֵטְא, [י.] וּמְקָרַבְתּוֹ לִידֵי זְכוּת, [יא.] וְנֶהֱנִין מִמֶּנּוּ עֵצָה וְתוּשִׁיָּה בִּינָה וּגְבוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה, אֲנִי – בִינָה, לִי - גְבוּרָה, [יב.] וְנוֹתֶנֶת לוֹ מַלְכוּת וּמֶמְשָׁלָה וְחִקּוּר דִּין, [יג.] וּמְגַלִּין לוֹ רָזֵי תוֹרָה, [יד.] וְנַעֲשֶׂה כְּמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר וּכְנָהָר שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק, [טו.] וְהוֶֹה צָנוּע וְאֶרֶךְ רוּחַ, [טז.] וּמוֹחֵל עַל עֶלְבּוֹנוֹ, [יז.] וּמְגַדַּלְתּוֹ וּמְרוֹמַמְתּוֹ עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים, ע"כ. ומה עניינה של לימוד לשמה? כי כל מעשה בראשית הן דבר קטן או גדול, נברא על ידי אותיות ברל"א שערים כנודע, ועל ידי פגם עונות האדם מוריד נשמות קדושים שהם אותיות הקודש ממקום חיותם אל מקום הקליפות חס ושלום, הן בדומם או בחי בלתי מדברים וכיוצא. ובתיקון האדם מעשיו ולומד לשמה, היינו לשמה של האות ההוא שהורידה למטה, שעתה על ידי שלומד בדחילו ורחימו - מכוון להעלות האות שהוא נשמה ממקום הקליפות ולהעלותה ולדבקה בשורשה. והנה ממקום הקליפות עד למעלה למעלה שהוא שורש האותיות, יש כמה וכמה מדרגות לאלפים ולרבבות, ועל כן מעלה כל המדרגות ששורש בריאותן מן האות הזה עד למעלה בשורשן. אם כן שפיר אמר התנא כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ - זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה, כי הרבה דברים נעשו מזה האות, ואת כולם מעלה לשרשו, ולכן זוכה גם כן שנקרא רֵעַ, אָהוּב, אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם וגו' עד שמגיע לבחינת וּמְגַדַּלְתּוֹ וּמְרוֹמַמְתּוֹ עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים":

 

 

וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהֹוָ"ה אֱלֹהֵיכֶם - חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם:
דברים ד ד
"אכן ידוע דבלימוד התורה וההוגים בה מתדבקים תמיד בהקדוש ברוך הוא כידוע, וזהו האהבה לדבק בו יתברך שמו תמיד, כדכתיב: וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהֹוָ"ה אֱלֹהֵיכֶם - חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם. וכתיב {משלי ח לה}: כִּי מֹצְאִי - מָצָא חַיִּים, וַיָּפֶק רָצוֹן מֵיְהֹוָ'ה:

ועוד בחינה שנית יוצאה מן הלימוד ומדברי תורה, שמעלה ניצוצות שנפלו בדומם צומח חי מדבר בעת בריאת עולם ועולים ונאחזים בדיבורה ובהבלה של תורה, ועולים לידבק בשורשם. על דרך דכתיב {משלי ח ל}: וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת, דבדאורייתא ברא קודשה בריך הוא עלמא {הקדמת הזוהר ד"ה ע"א}. ואם כן, העשרים ושתים אותיות שבתורה הם חיות וכח כל העולמות ודצח"ם, ובזה הם ניתקנים ועולים:

"עוד בחינה שלישית נעשה בלימוד התורה הקדושה: שמזכה כל הדיבורים שיצאו מפיו עד הנה בעוון ופשע וכו'. וזהו: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ - זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה:

"וְאַתֶּם– אותיות אמ"ת. הַדְּבֵקִים – ייחוד ה'. חַיִּים – חיותו יתברך בנשמתם כֻּלְּכֶם הַיּוֹם. כי על ידי דביקות בה' יתברך – באה חיות לאדם הישראלי, והוא: וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהֹוָ"ה אֱלֹהֵיכֶם - חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם": 

 

 

הבעש"ט יודע שיחת בהמות עופות ודקלים ממרכבת המשנה
"מעשה היה, שהרב המוכיח מו"ה אריה לייב מפולנאה חשקה נפשו מאוד ללמוד חכמת שיחת בהמות ועופות ושיחת דקלים, מצד שנצרך לו זה לתוכחה. ואמר שהיה כוונתו לשם שמים. נגמר בדעתו ליסע להבעש"ט ולבקש ממנו שילמד אותו חכמת הנ"ל. והנה בדעתו שבוודאי ימלא הבעש"ט רצונו בזה, מאחד שכוותנו לשם שמים:

והנה, בבואו להבעש"ט לחדר שלו, והיו שם הרבה אנשים, לא פנה הבעש"ט אליו כלל וכלל. ואחר זה כשעמד שם הרבה, נתן לו הבעש"ט שלום בשפה רפה וכלאחר יד. והמוכיח הנ"ל נשתומם על המראה, כי היה מקורב אצלו והבעש"ט היה מחבבו. והנה על כל זה מגודל תשוקתו ללמוד חכמת הנ"ל לא נפל מתשוקתו ונתעכב עוד אצלו, כי אמר: אולי מקרה הוא ואמצא שעת הכושר ואשב אצלו:

ויהי היום, נזדמנה נסיעה להבעש"ט ליסע לקהילת קודש קאמינקע ומריאמופליע, ואמר הבעש"ט להמוכיח שיסע עמו. ונתמלא שמחה, שבדרך בוודאי ישיג מבוקשו. ונסעו יחד עוד עם כמה אנשים. ויהי בדרך במלון, וילך הבעש"ט לישון בחדר מיוחד בעליה, והמתין המוכיח עד עת הקיצו משנתו:

וילך הרב המוכיח על הסולם להעליה אשר שם הבעש"ט. ובבואו על המדרגה העליונה ראה את הבעש"ט יושב ומייחד ייחודים, ופניו בוערות כלפידים. ויחרד מאוד עד שמגודל הפחד כמעט שנפל מהמדריגה, עד שגער בו הבעש"ט ואמר לו: עמוד! אל תירא! מה אתה מבקש? ומחמת הפחד נשתתק, ולא ענה:

ויהי בנוסעם מהמלון אמר הבעש"ט להמוכיח שישב עמו בעגלה שלו. וישב עמו. ויאמר לו הבעש"ט: הלא ידוע לי שכל עיקר בואך אלי היה רק למען תלמד ממני חכמת שיחת בהמות חיות עופות ודקלים. בוא ואלמדך באר היטב!

והפתיחה היה:

הנה ידוע שבמרכבה הוא פני שור, פני אדם, פני נשר, פני אריה. והנה, המובחר שבמרכבה הוא פני אדם, וממנה נמשך החיות לאדם התחתון. ומפני שור של מעלה בהשתלשלות המדרגות דרך מטילה וטלול וצמצומים רבים - נמשך החיות לכל הבהמות של מטה. ומפני אריה - נמשך החיות לכל החיות שלמטה. ומפני נשר - לעופות שלמטה. וזה סוד פרק שירה.

 

כי כפי הדיבור במרכבה העליונה בכל בעל חי ובעל עוף - כן משתלשל למטה מטה בבהמות חיות ועופות. והנה, מי שהוא חכם ומבין מדעתו ומסתכל בכל דבר על שורשו של מעלה במרכבה העליונה - יוכל לדעת ממילא כל פרטי אופני הדיבור בבהמות חיות ועופות. זהו כללו של דבר:

ופרטי הדברים בזה אמר לו סודות נוראים ונפלאים, עד שהמוכיח ידע הדבר על בוריו כל שיחת בהמות חיות עופות ודקלים מדצח"ם העליון ע"י ייחודי עליות כל הענפים אל שרשם כפי אשר לימדו מורו הבעש"ט הק' זיע"א:

והנה הבעש"ט מאחרי שגילה לו עיקר עומק סוד חכמה זו, היה מבאר לו אגב גרירא מאמרים בזוהר והתיקונים, והיה שומעם באזנו אחת ובאזנו השניה היה שומע האיך העופות משיחים והאיך הבהמות וחיות משיחות. וכל אלו הסודות היה מבארם לו בנסיעה זו עד קרוב לעיר:

ובבואם קרוב לעיר אמר לו הבעש"ט: הבנת היטב חכמה זו? ואמר לו: הן! והעביר הבעש"ט ידיו על פניו של המוכיח - ונשכחו ממנו כל פרטי הסודות שבחכמה זו, ולא נשאר לו לזכרון כי אם ההקדמה בלבד:

ושחק הבעש"ט ואמר: וכי אם היה נצרך לך לידע חכמה זו והיה תועלת לך מזה לעבודת הבורא יתברך, הרי מעצמי הייתי מזדרז ללמדך! לזאת למדתיך החכמה הזאת לרוות צמאונך, ונשכחה ממך כי אין זה מעבודתך, ותָּמִים תִּהְיֶה עִם יְהֹוָ'ה אֱלֹהֶיךָ! {דברים יח יג}":