פרשת וישב

• הדפסה

בעזרת מלך יחיד א'ל חי העולמים
"ניצוצות הפרשה" פרשת וישב
תורת הלוחות הראשונים
מפי מורנו דב"ר הכהן סטבסקי שליט"א
סיכום ועריכה: ר' אשר לוין היו' בית הבעל שם טוב

עבודת יוסף הצדיק
אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב: יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם: (בראשית לז ב)

מביא בעש''ט הקדוש עניין של משיח בן יוסף ומשיח בן דוד.
רֹעֶה, היינו: מייחד ומחבר ומקשר מלשון אחווה ורעות. ולכך נקרא רועה צאן בלשון רֹעֶה על שם שהוא מייחד ומחבר הַּצֹּאן אל מקום אחד שלא יתפזרו אנה ואנה.
      צאן – זה נשמות ישראל שנקראו ''צְאֶנָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן''
וכמו שכתוב (שיר השירים ג, יא):
צְאֶנָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן, בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה, שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, וּבְיוֹם, שִׂמְחַת לִבּוֹ.
''ופירש: אשר כל הדברים הנפעלים ונעשים בעולם, בכולם יש שם התלבשות אלה"ות, היינו ניצוץ הקדוש המחיה אותו דבר, וכל מה שנזדמן לאדם לראות איזה דבר בעולם אפילו באקראי, לבבו יבין וידע נאמנה שאין זה לבטלה, כי אם הכל בהשגחה פרטיות, להראותו איך ידבק נפשו באל באמצעות זה הדבר שנזדמן לו לראות ככה, והיא רק סימן וציון לרמוז על אורות עליונים, וזהו צאנה וראנה בנות ציון, היינו אותם הדברים שהמה רק סימנים וציונים, הכל הוא במלך שלמה, במלך שהשלום שלו, ובמקום אחר הרחבנו ביאור, והכלל אשר כמו שהוא בשורש ככה נתפשט לנבראים, שיבינו משם בני ישראל אהבתו ויראתו או שאר מדותיו יתברך, כפי הנראה ונדמה אליו מסימן וציון המורה לו ענין השגה אל עבודתו יתברך, וזהו כלל גדול בעבודת הבורא ב"ה, אל יפנה אל מדעתו אפילו רגע אחד, ובלתי אפשרי כי אם באופן הנ"ל, אשר לכל מקום שנותן עיניו לראות אל יסתכל בגשמיות הדבר, כי אם יתן רוחו ונפשו מסתמא יש שם התלבשות אלה"ות המחיה, ולזה יתן דעתו, לגאול אותה בחינה להעלות ולהגביה למקום הראשון שנמשך משם.''
(אור המאיר, פרשת בהר)

ובדרך כלל: יש כל מיני נשמות, בנות ציון אלה נשמות שבאות מעולם העליון, ציון זה יסוד שמאיר בשכינה, במלכות השם, מלכות שכינתו יתברך. יוסף הצדיק שהיה טהור עליון יוצא מנקודת ציון והוא רצה לחבר נשמות האלה
. בנות ציון למקום אחד, לתיקון אחד

ממשיך בעש''ט
וזהו שהיה מייחד את אחיו, היינו: כל ישראל וניצוצי השכינה היה מעלה
צֹּאן - כי צֹּא"ן הוא יחוד. .ומתקן אותם על ידי ייחודים קדושים שעשה

כלומר, ''צא'' נו''ן – להוציא שער הנו''ן מכוח לפועל, זה מה שהוא רצה לעשות על ידי פסים שלו, פסים – זה דבר שמתפשט מלמעלה למטה.

בגד הפסים, בגד ירושלמי – זה בגד מיוחד של עם ישראל. החיד''א הקדוש אמר לפני שלוש מאות שנה שאלה מלבושי ישראל שלבשו אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב. אפשר גם להגיד שהוא היה בעל כותונת פסים שזה בגדי חמודות של אדם הראשון, האור המקיף של גן עדן.

אומר בעש''ט הקדוש:
כי צֹּא"ן הוא יחוד צ"א עם ן והיינו: יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה.

זאת אומרת: ''צאן'' זה ''צא'' - מניין של שם הוויה ביחד עם שם אדנ''י (91) ושער הנו''ן שזה כמו פס שמתפשט ומשתלשל עד תהום, מהשורש המבוע ועד התהום ומושך מהתהום עד מקור העליון, עד השורש המבוע, זה נו''ן סופית שמתפשטת. לכן זה ''צא'' נו''ן, נו''ן מרמז על עלית השכינה, ו''צא'' לייחוד העליון. כי ''צא'' זה שם הוויה ( היה, הווה ויהיה ומהוה את הכל) ושם אדנ''י שמשלים את ''צא''- זה שם של עבודה שלנו מלמטה למעלה, שאנחנו ממליכים אותו – אתה אדון לי. עבודה של השם כלפי בריאות זה שם הוויה, עבודה שלנו זה אדנ''י, לעשות אותו אדון לנו, על כל הגוף שלנו ואיברים על ידי המצוות, על כל רגשות שלנו על ידי תיקון המידות, על דיבור שלנו על ידי ברכות ותפילה, על מחשבה שלנו על ידי תורה, על רצון שלנו על ידי דבקות. אתה אדון לי על כל כוחות הנפש והגוף. אז החיבור בין הארה מלמעלה למטה – שם הוויה לבין הארה מלמטה למעלה – שם אדנ''י ביחד יוצר שילוב של שמונה אותיות (י-א-ה-ד-ו-נ-ה-י) כמניין ''צא''. זה ייחוד ''צא'', ועל ידי זה אתה יוצא מכל הצרות. ונו''ן, הייחוד הנוסף עם נו''ן, עם בחינת מלכות שכינתו יתברך נקרא ''צאן'', צְאֶנָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן – וזה מה שרצה לפעול יוסף הצדיק. אבל לכאורה, לפי הפשט הוא היה גורם למריבות בין אחיו במקום אחדות.

אומרת התורה: וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶ.
מסביר בעש''ט הקדוש: היינו: כל הדברים שהיו העולם עושים בלי דעת ובְּלֹא דַעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב {משלי יט ב}, והוא בחינת רע חלילה. וזהו: אֶת דִּבָּתָם רָעָה - היה הוא מביא אותן הדברים אל אביהם, היינו: שהיה מקשר אותן לשורשן.
כלומר כל דבר שהיה לא מתוקן היה אוסף אותו ומחבר למעלה.

ממשיך בעש''ט:
שידוע שהנשמה הוא חלק אלוהי ממעל, וניתן בגוף האדם בעולם העשיה שיקשר כל עולם העשיה לשורשו, כל דבר לשורש שלו. וזה כל פעולת הצדיק העובד את השם: לקשר ולייחד עולם העשיה אל עולם העליון לשורשו, ולבטל כל הקליפות שבעולם העשיה - ובזה נמתקין כל הדינין.
כלומר, עד שדבר לא מחובר לשורש – יש דינים. מתי דין יהיה מתוק ולא מר? כאשר הוא בשורש, בשורש הוא בסדר, אבל כאשר יוצא ממקומו – אז יש מחלוקת ומידת הדין. צדיק לוקח מה שיש בבריאה ומחבר הכל לשורש. זה תפקיד של יוסף הצדיק שהלך עד מצרים, למקום הכי קשה, ערוות הארץ כדי לקחת שם דברים שנפלו בתוך חיצוניות ולחבר אותם מחדש לשורש. תחת אף של פרעה עשה להם חומש, תיקן את הכל לפי סדר של חמישה עולמות, חמישה חלקי הנפש. כי זה עבודת הצדיק – לקחת כל ענף שיש בבריאה ולחבר אותו לבורא ושם נמתקים כל הדינים. אפשר לעשות את זה בדרך פרט, כל ענף הפרטי לחבר לשורש הפרטי, אבל צריך לדעת איזה ענף שייך לאיזה שורש ואיזה ייחוד צריך לעשות כדי לקשר אותו. ויש גם דרך כלל – לקשר עצמם, במקום שאני אקשר כל פרט ופרט של בריאה אני מקשר את עצמי ואני גורר איתי כל דבר שאני נוגע בו, כל דבר שיש לי השגה בו.
ועל זה מדבר בעש''ט:
ודרך כלל: לקשר עצמם בתורה או לתלמיד חכם בכדי שלא יטבעו חס ושלום בענייני עולם העשיה הזה, או במעשה או במחשבה, בעסקם בו יומם ולילה - לזה צריכים התקשרות או בתורה או על כל פנים לתלמידי חכמים ראשי הדור, בכדי להעלותם שלא ישארו שם חס ושלום.
זאת אומרת: או שאדם יודע לחבר כל ענף לשורש ויודע ייחוד שלו – וזה נקרא דרך פרט, או שהוא מתקשר לתורה הקדושה שיש בה כל הייחודים דרך תלמיד חכם שיודע עבודה הפרטית הזאת. כך אומר בעש''ט הקדוש: לעשות או דרך פרט או דרך כלל.

וכידוע לכל דבר שבקדושה יש התנגדות.
וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר: {בראשית לז יא}

תגובה של אחיו – קנאה, תגובה של אביו – שמירה, צריך לשמור שלא יתפקר הכל.