פרשת פנחס

• הדפסה

בעזרת מלך יחיד א'ל חי העולמים
תורת הלוחות הראשונים
 פרשת פינחס
מפי מורנו דב"ר הכהן סטבסקי שליט"א
סיכום ועריכה: ר' אשר לוין היו' בית הבעל שם טוב

קנאה דקדושה

פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (במדבר כה, יא-יג)

בפרשת פינחס הבעש''ט הקדוש מטפל בנושא של מידות. הוא אומר שכאן הייתה קנאה תחת קנאה. הקנאה היא מידה לא טובה, אבל הקב''ה כאשר הוא גילה קנאה גדולה על שלמותו של בני ישראל בזמן של התבוללות, בזמן מאוד קשה - אז הוא גילה גם דבר טוב -אהבתו, יתברך, לעם ישראל. לכן הייתה צריכה קנאה קדושה אחרת שתגלה אהבה שלנו כלפי השם יתברך. אבל אנחנו רואים שצריך להשתמש בקנאה מאוד, מאוד בעדינות כי קנאה יכולה בקלות להביא לדברים לא טובים. בדרך כלל אם אדם מקנא במשהו זה סימן שהוא מסתכל בחוץ. קנאי הראשון היה נחש שקינאה במדרגתו של אדם הראשון. קין, בן נחש וחוה (אפילו שם שלו בא ממילה קנאה) קינאה בהבל וזה הוביל לרצח.

אבל כל דבר שיש בבריאה למען שתהיה בחירה חופשית הוא צריך להיות בשני צדדים: בצד הקדושה וגם, להבדיל, בצד ההיפך לקדושה, ''זה לעומת זה עשה אלהי''ם'' (קהלת ז יד). לכן יש קנאה טובה, אשר ''קנא לאלהיו''. קנאה הטובה מתגלה בזמני המשבר כמו של קנאת הקב''ה אלינו בזמן הקשה הזה של התבוללות. ואז קנאה של פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן בא בעצם לרפא את הקנאה שהקנאה לא תתפשט, חלילה. לכן אומרת התורה: בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. בגלל שפינחס קינאה את קינאתי – קנאה של השם יתברך- בתוך עם ישראל, אז קנאה של הקב''ה לא התפשטה ולא הביאה לכליה, חלילה.

מביא הבעש''ט הקדוש מדרש מילקוט שמעוני, (ר''פ פינחס):
אמר רבי שמעון בן לקיש פינחס הוא אליהו. אמר לו הקב"ה אתה נתת שלום בין ישראל וביני בעולם הזה אף לעתיד לבא אתה הוא שעתיד ליתן שלום ביני לבין בניי שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום הוויה הגדול והנורא - והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. רבי אליעזר אומר הסב הקב"ה שמו של פינחס בשמו של אליהו זכור לטוב מתושבי גלעד, מלמד שעשה תשובת ישראל בהר הגלעד שנאמר הנני נותן לו את בריתי שלום, בריתי הייתה אתו החיים והשלום (מלאכי ב ה) - ונתן לו חיי העולם הזה וחיי העולם הבא ונתן לו שכר טוב, והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם.
כלומר, קנאה של פינחס בא מאליהו. כתוב במדרש תנחומא: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" רבי אליעזר אומר: אם יש דין למטה, אין דין למעלה, ואם אין דין למטה, יש דין למעלה. כיצד? אם יעשו בני ישראל את הדין מלמטה - אין מידת הדין נעשית מלמעלה. לפיכך אמר הקב"ה: שמרו את המשפט [למטה - בעולם הזה] שלא תגרמו לי לעשות משפט מלמעלה, שנאמר: "ואלה המשפטים." (מדרש תנחומא, פרק ה)
וזה נכון גם ברובד הפנימי: אם בן אדם עושה דין על עצמו ואומר מה אצלו לא בסדר ומה צריך לתקן אז הקב''ה אומר: ''אני רואה שאתה מטפל בזה וכן לא צריך בית דין למעלה בשביל העניין הזה.'' כלומר, לא מקפידים מלמעלה אם אדם בעצמו רוצה לתקן ולעשות תשובה.
אבל אם אין דין למטה אז יש דין למעלה וזה אנחנו רואים אצל אליהו הנביא כאשר הוא לקח את המידת הדין הזאת בהר כרמל ועשה בירור גדול. פינחס עשה אותו דבר, לכן פינחס הוא אליהו – זה אותה הנשמה.
מדרש מילקוט שמעוני הנ''ל מביא עוד פרט מעניין: ''והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.'' קודם אבות צריכים להתקרב לבנים, אבות צריכים לעשות צעד הראשון ולחזור אל הבנים כדי שיהיה תפר של כל הדורות ולא תהיה הפסקת חוליה, חלילה. שניהם צריכים לעשות את העבודה, אבל קודם כל אבות צריכים לפתוח את הלב לילדים שלהם - ואז לב הבנים ייפתח אל האבות.
גם אומר המדרש: רבי אליעזר אומר הסב הקב"ה שמו של פינחס בשמו של אליהו זכור לטוב מתושבי גלעד, מלמד שעשה תשובת ישראל בהר הגלעד. שנאמר הנני נותן לו את בריתי שלום, בריתי היתה אתו החיים והשלום (מלאכי ב ה) - ונתן לו חיי העולם הזה וחיי העולם הבא ונתן לו שכר טוב, והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם.
זאת אומרת שהוא עשה תשובה במקום עם ישראל, לקח על עצמו תשובה שלהם. גם פינחס וגם אליהו לקחו אחראיות על כל הדור. מזה אנחנו לומדים שכל פעם כאשר צריך התחזקות בתשובה בכלל או בפרט אז אדם צריך לעשות תשובה ראשון ולא לחכות שדור יעשה תשובה או משפחה תעשה תשובה אלא אדם מתחיל מעצמו.
ככה הבעש''ט הקדוש היה עושה כאשר מתפלל בראש השנה וביום הכיפורים. היו לו שני סוגים של דרשות ומי שהמשיך את המסורת זה רבי הקדוש מברדישוב ובדורינו ראיתי רק אצל אדמו''ר הקדוש מביאלא. הבעש''ט היה עומד מול הקהל – הרי נותנים דרשה, תוכחה לפני תקיעת שופר, לפני נעילה, גם לפני כל נדרי – אז הבעש''ט הקדוש זיע''א היה נותן דרשה קצרה מאוד לציבור לעודד אותו ולא להוכיח אותו, אחר כך היה פותח ארון הקודש ונותן מוסר להקב''ה. כך היה עושה הבעש''ט וגם רבי הקדוש מברדישוב, סנגורן של עם ישראל היה עושה.
ככה צריך לעשות – אמר הבעש''ט הקדוש – קודם צריך ללבוש מעיל של ישראל ולעשות תשובה על כל ישראל, לא לבוא עם טענות לאנשים אחרים. אם הם לא יודעים מה צריך לעשות – זה סימן שהם לא צריכים. אבל כיוון שאתה יודע שצריך לעשות תשובה – אז אולי אתה ראשון צריך לעשות את זה.
וכאן לא מדובר רק על צדיקים מפורסמים, אלא כתוב: ''עמך כולם צדיקים'', אז כל אחד צריך לעשות תשובה בשביל כל עם ישראל.
המסורת הזאת המשיכה ואחים הקדושים רבי אלימלך ורב זושא היו הולכים ממקום למקום באירופה לעשות תיקונים. הם קיבלו מהבעש''ט שעניין הוא תיקון חצות. אם במקום מסוים הם יכולים לעשות תיקון חצות עם וידוי כראוי – זה מטהר כל הבית וכל מקום. בדרך כלל הם היו הולכים לבית הכי קשה, הכי פגום בכפר או עירה. ואם תיקנו את הבית הזה – אז כל העירה תוקנה. לכן היו הולכים ומתחילים וידוי לפני תיקון חצות. אז רבי זושא היה נכנס לבית כזה והיה מתחיל בבכי וצעקות: ''זישה, זישה איך היית יכול לעשות דבר כזה וכזה ביום כזה ובשעה כזאת...'' והיה מזכיר בדיוק את הדברים שקרו בבית הזה. ובעצם היה מלביש על עצמו הכל שקרה בבית הזה, היה אומר על עצמו הכל שעשו בני הבית. היה אומר: ''אני עשיתי, כי אם אני התעוררתי לתשובה אז זה סימן שאני עשיתי.''
וככה הם היו הולכים ומתקנים מקום אחר מקום. ופעם החליטו להיכנס למערב אירופה. הם לקחו על עצמם גלות שנתים ימים – כל לילה היו במקום אחר ואסור היה להם לישון שתי לילות במקום אחד. הם הגיעו לגרמניה וברגע שעברו את הגבול ס''ם עצמו פגש אותם ואמר: ''אם אתם ממשיכים עוד מטר אחד – אני עוזב כל העולם כולו ומטפל רק בכם''. אמר רבי אלימלך לרבי זושא:''מה אתה אומר'' ? אמר רבי זושא: ''הוא ממילא עושה מה שהוא רוצה, אז אנחנו נעשה הסכמים איתו?!'' אתם ראיתם פעם שמישהו עשה הסכם עם סתרא אחרא והם קיימו את זה?! אז אמר לו רב זושא: ''אנחנו נעשה את שלנו ואתה תעשה את שלך.''
כך אחים הקדושים המשיכו ללכת בתוך גרמניה ובאמת יש בגרמניה כמה מקומות של חסידים ולא נתפסו שם לא השכלה ולא רפורמה ולא כל שאר שבתאים האלה.
אבל הגיעו לאיזה עירה וסמ''ך מ''ם עוד בא אליהם ואמר: אם אתם לא עוזבים את המקום – אני אהפוך כל גרמנים לחסידים אבל לחסידים שלי''. ורבי אלימלך אמר: '' זה חמור מאוד, זה פגם בתוך עצם העניין.'' אמר רב זושא: ''לא עושים הסכמים איתם''. באותו לילה נכנסו לעירה וידעו שהבעש''ט כבר ניסה לתקן את המקום הזה ולא הצליח. אבל אמרו: ''אנחנו שנים, השם יעזור לנו להצליח!'' נכנסו לבית הכי פגום בעירה, עלו לעליה וניסו לתקן מה שאפשר והתחילו בתיקון חצות. אבל סמ''ך מ''ם התנפל אליהם ולא הצליחו להחזיק מעמד ולפנות בוקר, לפני שחרית הם עזבו את העירה. לעירה הזאת קוראים אושוויץ. הבעש''ט הקדוש ושני אחים הקדושים ראו את הטומאה שעתידה להתפשט במקום הזה וניסה לתקן את המקום , אבל גם הבעש''ט לא הצליח וגם אחים הקדושים לא הצליחו.
אז אנחנו רואים שגישה של צדיקים זה ללבוש את המעיל של ישראל ולקחת את התשובה לעצמם. ובמקום שהם לא הצליחו שם מאוד קשה שיצליח את הכלל.
אמר הריב"ש פירוש הגמרא (סוטה די"ד ע"א) הדבק במידותיו, ולא אמרו למידותיו, כי עיקר העבדות הוא שידבק האדם בהפנימיות, והוא החיות של המידות, ולא ידבק בחיצוניות המידות, כי אם הוא מדבק עצמו דרך משל למדת החסד בחיצוניות, אם כן אינו מדובק בגבורה, כי בחיצוניות הם נפרדים, שאם הוא חסד אינו גבורה, אבל בפנימיות כתיב (מלאכי ג') אני ה' לא שניתי ונכלל הכל, אם כן האדם הרוצה לעבוד את השם צריך לדבק בפנימיות החיות של המידות ששם כלול כל המידות, שהחיות הוא אין סוף ברוך הוא, ואם כן בחסד נכלל גבורה וכן בגבורה נכלל החסד.
כלומר, אומרת הגמרא שהשם הוא ''אש אוכלה'' ואיך אפשר להידבק בו? אז צריך להידבק בתלמידי חכמים ובמידותיו, והבעש''ט מפרש שאדם צריך להידבק בפנימיות של המידות כי שם, בפנימיות, יש קשר, יש אחדות ואיזון בין המידות כי בפנימיות כל המידות דבוקות בהקב''ה וכלולות אחת בתוך שנייה, כי הכל אצלו אחד. אבל בחיצוניות מידות נפרדות ואם אדם תופס את החיצוניות - אז זה חסד בלי גבורה או גבורה בלי חסד. גם זה וגם זה לא טוב.
ממשיך מורנו הבעש''ט הקדוש:
ופירש הרב כיצד הוא הכלליות, והו כי מדת החסד הוא התפשטות ודרכו להיטיב לכל (חסד כמו מיים, זה התפשטות ברוחב ודרך של אהבת חסד זה להטיב לכל), והוא סוד האהבה כמו שכתוב (ירמיה לא ב): ''וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד.'' אם כן מי שמדבק עצמו בחיצוניות החסד יש באפשר שלא יבחין בין חסד לחסד, ויהיה אוהב לכל בין טוב ובין רע ח"ו
כלומר, צריך שיהיה מידת הגבורה בתוך החסד כדי לשמור שחסד יהיה בקדושה, שיהיה לאדם גבורה להתגבר על אהבה נפולה – על תאוות לא טובות.

ועוד אומר הבעש''ט:
דרך משל, חסד הוא השפעה, ויש השפעה בענין זיווגים, ויש השפעה בענין ממון, ואם ח"ו אינו מבחין ויהיה הכל השפעה שוה לטוב ולרע, ויכול להיות רשע גמור ח"ו אף שיהיו בו מידות טובות גם כן. וזהו שאנחנו רואים שיש אנשים בעלי צדקה והם הולכים אחרי עיניהם.
זאת אומרת שאפשר להיות רשע גמור עם מידות טובות שהן לא בכיוון הנכון. כמו שיש אנשים בעלי חסד שנותנים הרבה צדקה אבל לא שומרים את עצמם בקדושה וחסד משתפך לכיוון לא טוב, הנתינה היא במקום לא נכון.

ממשיך מורנו הבעש''ט:
והוא, לפי שהם בעלי חיצוניות החסד (כמו שכתוב (משלי יד): ''צְדָקָה תְרוֹמֵם גּוֹי וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת'', כי זה לא נתינה אלא השקעה כדי לשלוט), אבל העיקר לדבק בפנימיות החסד, אם כן נכלל הגבורה בהחסד, והוא כי קו ימין של הגבורה הוא מצמצם השמאל של החסד והוא החסד הרע, שלא להתפשט יותר, אם כן הוא עומד בחסד הטוב, וזהו התכללות הגבורה בחסד.
כלומר, שמאל שבחסד זה צד הרע שבחסד, תמיד צד הלא טוב - זה צד שמאל, זה גם אותיות סמ''ך מ''ם וזה סתרא אחרא, כי משם מידת חסד יוצאת החוצה לחיצוניות, למקום לא טוב. השפעה של קו הימין היא כלפי מעלה וכלפי פנים. השפעה מקו השמאל היא תמיד לזרים, כלפי מטה וכלפי חוץ. ומה שיכול לשמור על חסד – זה קו ימין של הגבורה שלא נותן לצד שמאל של חסד להתפשט.
עכשיו אומר הבעש''ט על התכללות של חסד בתוך גבורה: וכן התכללות החסד בגבורה הוא גם כן בענין זה, כי אם הוא רוצה לעשות גבורה, דהיינו למשל כשהיו הבית דין דנין מיתה לרוצח או לשאר חייבי מיתות, היה הפעולה להמתיק הגבורות, שהיו מתעוררין על ידי הבעל עבירה, שנתן תוקף לחיצונים להשפיע להם מהגבורות, והבית דין המתיקו הגבורות ההם בגבורה שעשו, שחייבו אותו, וממילא היו נכפין הגבורות של בעל העבירה ונמתקו, ובא לחיי עולם הבא, וזהו החסד שנכלל בגבורה.
כלומר, ''פסק דין'' בא כדי להפסיק את הדינים שהתעוררו על ידי בעל העבירה. אז בית דין מחזיר את הדינים לבעל העבירה. ואם בעל העבירה עושה תשובה לפני מיטה ( הרי הוא היה אומר: תהיה מיתתי כפרתי וכו') ואז גוף היה מתפרק אבל נשמה הייתה נשמרת ולא באה בגלגול הנמוך בתוך חיה או צמח או דומם, אלא באה באותה מדרגה (שזה חסד גדול) כי אדם מסר את הגוף שלו ועשה תשובה על עבירה שעשה. זאת אומרת שהוא לקח על גוף שלו כל הדינים ועל ידי זה המתיק את הדינים בעולם, כי מדובר כאן על דברים קשים – לא סתם היו דנים מישהו למיתת בית דין. אז זה חסד שנכלל בגבורה והציל את נשמתו.
וכך פינחס החזיר דינים לבעל העבירה ובתוך מעשה הגבורה שלו היה מידת החסד שהפסיקה דינים על עם ישראל, כמו שכתוב בתורה:
וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ.וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (במדבר, סוף פרשת בלק)