מוריו ורבותיו של רבי ישראל בעל שם טוב

ידוע כי הבעש"ט הקדוש זיע"א קיבל איש מפי איש ממקובלי אשכנז מסורת עתיקה ומדוייקת בלא שיבושים ותוספת, ואין לו מקבלת האחרונים מאומה: הנה ארבעת מוריו ורבותיו של רבי ישראל בעל שם טוב הק' זיע"א:

אביו הקדוש רבי אליעזר גוטמן זי"ע

מן הצדיקים הנסתרים, אשר ילדו בזקנותו וגידלו בקדושה יתירה ולימדו מקטנותו ועד שנתו החמישית. עיקר לימודו וקבלתו ממנו: תורת האמונה וההשגחה המוחלטת. דהיינו שה' ית"ש ממלא כל הארץ כבודו ונמצא עמנו תמיד, ואין להתיירא כלל לזולתו, והוא אוהבנו ולטובתנו תמיד, ומשגיח עלינו בהדרכה מדוייקת על הכלל ועל כל פרט כל רגע ובכל מצב על הכל יחד תדיר לטובה, ואין מיקרה כלל, ודבר קטן כגדול לא נעשה אלא ברשותו ובאישורו, ובהכוונתו ובהדרכתו ובהשגחתו לטובה:

חסידי אשכנז בני עדת הצדיקים הנסתרים זי"ע

מקצת שמותיהם ידועים לנו: רבי אליהו בעל שם, רבי יואל בעל שם, רבי יחיאל בעל שם, רבי אדם בעל שם ובנו, רבי מרדכי בעל שם ושאר חבורא קדישתא, אשר גידלוהו ולמדוהו מקטנותו החל משנתו השמינית. בהיותו כבן תשע עשרה שנה נבחר להיות אחד משלושת חברי הועד של עדת הצדיקים הנסתרים של ישראל בגלות, ומאוחר יותר בהיותו בן עשרים ותשע שנים בחרוהו לעמוד בראש חבורה קדושה זו, ועד התגלותו והוא בן שלושים ושש שנים לחייו. עיקר לימודם וקבלתו מהם: תורת הלב והנשמה. והוא לימוד הפנימי בכל חלקי התורה הקדושה. שהרי קבלת האחרונים עוסקת בעיקר במלבושי הנפש ולא בנשמה עצמה. ואילו קבלת הראשונים כמלאכים עוסקת בתפיסת הנשמה עצמה, והיא מעץ החיים ולא מעץ הדעת טו"ר. וקיבל מהם דברים עיקריים ויסודיים שנשמרו במסורת גאוני מקובלי אשכנז: מסורת קבלת הראשונים היא קבלה נבואית השראתית, דרכי ההתבודדות וההתבוננות ע"י הנשמה עצמה, דרכי תפיסת הנשמה עצמה, דרכי דביקות הבורא ב"ה פנימה ולמעלה, דרכי אהבת ישראל, דרכי אחיזה בשכינת ה' בכל מצב, חכמת הרפואה, רפואה הרוחנית ורפואה הטבעית בידיעת השפעתו של כל דבר על נפש וגוף האדם מדומם צומח חי מלאך ומדבר, והנהגתו על בריאותו ורפואתו, דרכי תורת האחדות הפשטות והשמחה:

אחיה השילוני הנביא זיע"א

אחיה השילוני משבט לוי נולד בשעבוד מצרים וזכה להיות מיוצאי מצרים ומתלמידיו של משה רבנו ומבית דינו של דוד המלך חי וקיים ע"ה ורבו של אליהו הנביא זל"ט ושל רוב הצדיקים הנסתרים.
לפי חכמינו ז"ל אחיה השילוני חי קרוב לשש מאות שנה. בהקדמה למשנה תורה כותב הרמב"ם: "ואחיה השילוני מיוצאי מצרים היה, ולוי היה, ושמע ממשה, והיה קטון בימי משה, והוא קיבל מדוד ומבית דינו. ואליהו קיבל מאחיה השילוני ומבית דינו". כינויו השילוני - משום שבסוף ימיו גר בעיר שילה אשר בשומרון. הוא התנבא בימי שלמה המלך ושתיים מנבואותיו נמסרו לירבעם בן נבט ומופיעות בספר מלכים א פרק יא. שתי נבואותיו המפורסמות הן נבואת קריעת הממלכה ממלכות זרע בית דוד, ונבואת הכרתת בית ירבעם בן נבט עד תומו.

בגמרא במסכת בבא בתרא קכא ע"א מובא אחיה השילוני כאחד משבעה הצדיקים היחידים שבכל הדורות אשר "קפלו את העולם" וראו ושימשו זה את זה: "תנו רבנן: שבעה קיפלו את כל העולם כולו: מתושלח ראה את אדם, שם ראה את מתושלח, יעקב ראה את שם, עמרם ראה את יעקב, אחיה השילוני ראה את עמרם, אליהו ראה את אחיה השילוני". במדרש רבה בראשית לה מובאת חשיבותו של אחיה השילוני בסדר הדורות, עד שאמרו: "שאם אברהם לא ירצה לשאת בזכותו את כל הדורות ממנו ועד דורו של רבי שמעון בן יוחאי - יוכלו אחיה השלוני ורשב"י לשאת את כולם ולמלטם עד דורו של משיח".

הוא רבו המובהק של רבי ישראל הבעל שם טוב הקדוש מאז היותו בן עשרים ושמונה שנים ועד סוף ימיו.

אחיה השילוני הופיע לראשונה בפני הבעל שם טוב בשנתו הראשונה לנישואיו למרת חנה הצדקת מקיטוב והוא בן שמונה ועשרים שנה בהתבודדותו עמו ביערות קאסוב וקיטוב ברצף גדול כל שנות התבודדותו ועד סוף ימיו בכל מסעיו ובכל תלאותיו. הוא לימד את הבעש"ט הק' תמיד ביחידות, ותחילת תלמודו – בתורה שבכתב עם כל צירופה וסודותיה מתחילה ועד סוף. לאחר מכן לימדו תורה שבע"פ משנה וגמרא על כוונותיה הפנימיות מתחילה ועד סוף על הסדר. מכאן והלאה הלימוד היה במעשה בראשית ומעשה מרכבה, כאשר ההקדמות לכך היו מתוך ספרו של משה רבינו "מעיין החכמה".

עיקר לימודו וקבלתו ממנו: תורת ההמתקה, היא תורת הכנעה הבדלה והמתקה, היא תורת המתקת הדינים בשורשם והעלאת דיני המלכות לבינה מקור הרחמים לאוקמי שכינתא תתאה מעפרה תדיר, תורת הצירופים והשמות עפ"י הראשונים, תורת מעיין החכמה והיא קבלת משה רבנו בפעולות נשמתיות {ולא שכליות} בעולמות בזמנים ובנשמות {בחינת עולם שנה נפש} להמתקת דיני השכינה בפרט ובכלל. יש להאיר ולהעיר כי תורה זו אין מי שעוסק בה כמעט בימינו אלה, שהרי כולם עוסקים בקבלת האחרונים שהיא מעץ הדעת והיא קבלה של תמורות, דהיינו שכל דבר שאדם אוכל או לובש או רואה או חושב או בא במגע פנימי וחיצוני עמו – הוא כנגד צירוף אחר וגימטריא מסויימת ואין מכוונים כלל לתיבת הדבר עצמו בשמו המקורי כי אם תמורתו. וכדוגמא: בתיבה לח"ם מכוונים בה ג"פ הוי"ה וכו', וע"כ כאשר מברכים "המוציא לחם מן הארץ" מכוונים לפי שיטה זו ג' הוי"ות וכו'. ואילו הראשונים כמלאכים מעץ החיים - לא כן, כי קבלת הראשונים אינה עוסקת בתורות אלו, אלא כלשון מרן הבעש"ט הק' זיע"א ב'עמוד התפילה' {בעש"ט עה"ת פר' נח}: "לעולם דברך הוי'ה ניצב בשמיים" – "דבר דבור על אופניו", "כל התורה כולה – שמותיו של הקב"ה" וגו'. דהיינו, שדבר ה' ודיבורו הם נשמת הדבר הגשמי ומאירים בו בתוכו, וכל תיבה ומילה בתורה בתפילה במצוות ובפעולות העולם – הם הם דבר ה'. וע"כ יש לכוון בשם הדבר עצמו, באותיות מאירות לבנות בגובה תפיליו, כפירושו בצוואות מריב"ש טוב והנהגות ישרות על הרמ"א הראשון בשולחן ערוך אורח חיים א: שיוויתי הוי"ה לנגדי תמיד. כלומר שבאכילת לח"ם למשל יש לכוון אותיות לח"ם מאירות בגובה תפיליו מעל הראש וכדו', ששם מפגש הנשמה הפרטית עם אור א"ס ב"ה הכללי. ובאם חפצים לשאוב ניצוצות הדבר עצמו מגוף המאכל אל גוף הרוחני של אותיות שם הוי"ה שאז נדבקים בשכינה מחדש – אזי יש לכוון במילויים של אותם אותיות הדבר. דהיינו: אותיות למ"ד חי"ת מי"ם {שהם אותיות המילוי של המילה לח"ם}, ואז האותיות שהם האיברים והגופים הרוחניים והצינורות, שואבים את נפש המאכל ומצרפים אותם לשכינה באור ה' שבתוך האותיות. וכן בכל דבר ובכל תיבות התורה והתפילה והברכות, ובכל החפצים שרואים ומשתמשים או חושבים, כי שם בתוך חלל אותיות ה' ציווה ה' את הברכה חיים על העולם, אותיות לבנות רחבות אשר בתוך חלל גופם ישכנו המחשבות הרצונות והנשמות, ושם מפגש הנשמה עם אור א"ס ב"ה, ולא בתמורות. והיא תורה יסודית ועמוקה, ויש ללמוד כללליה וביצועיה היטב בספריו הקדושים, ובספר מעיין החכמה למשה רבינו ע"ה עם ביאור הרמ"ק הקדוש זיע"א ובביאורי הגה"ק מקאמארנא זיע"א בהיכל הברכה ובנתיב מצוותיו כסדר וכו':

משיח צדקנו זיע"א

הוא רבו הרביעי של מורנו רבי ישראל בעש"ט הק' זיע"א, אשר פגשו בשתי עליות הנשמה שזכה להן בראש השנה שנת תק"ז ובנעילת יום הכפורים שנת תק"י לעלות ממדרגה למדרגה וממחיצה למחיצה ומעולם לעולם. בדרכו זו פגש במעברו את נשמות גדולי דורות ישראל עם גאונים סבוראים אמוראים תנאים ונביאים, עד הגיעו להיכל קן ציפור הוא היכל משיח, שם פגש את אבות האומה שבעה כורתי ברית שלמדו תורה מפי משיח צדקנו. בהגיעו אליו שאלו: אימת אתי מר [מתי יבוא כבודו]? וענהו הדרכה שלמה ומסודרת כיצד לקרב ולהביא את הגאולה במידת הרחמים דווקא, וכן חמישה תנאים הידועים לכך: א."בעת שיתפרסם לימודיך ויתגלה בעולם", ב."ויפוצו מעיינותיך חוצה מה שלימדתי אותך והישגת", ג."ויוכלו גם המה לעשות ייחודים ועליות כמוך", ד. ו"אז יכלו כל הקליפות", ה."ויהיה עת רצון וישועה". וכן "שלושה דברים סגולות ושלושה שמות הקדושים: בנק"ל ללמו"ד ולפרו"ש", שהם מפתח לכל הגאולה בדרך מידת הרחמים, והיא תורת הגאולה. עיקר לימודו וקבלתו ממנו: תורת הייחודים והעליות וההתכללות, תורת הגאולה ע"י התקשרות והתייחדות הכול בשורש, תורת ייחוד עולמות נשמות ואלוקות, תורת התכללות הנשמה באור אותיות השם מתתא לעילא, תורת ייחוד מלכותו של הבורא ב"ה בכל. ובוודאי בימינו שמידת הדין שורה בכל ותורת ההמשכות מלמעלה למטה שולטת, ואין כמעט מי שעוסק בתורת אמת עליות וייחודים אמתיים, ובמלכות ה' ולא במלכות עצמם – תורה זו היא הצלה ממש לכל הדור ולכל קומת ישראל שבכל הדורות. כי תורתו - תורת דוד נשיא ישראל לעולם חי וקיים: [וכדאי ביותר ללמוד הדברים בעיון וכסדר בספריו הקדושים למעשה]: