בעזרת מלך יחיד א'ל חי העולמים
תורת הלוחות הראשונים
מפי מורנו דב"ר הכהן סטבסקי שליט"א
סיכום ועריכה: ר' אשר לוין היו' בית הבעל שם טוב
שבועות
א) שחרור הגוף ושחרור הנשמה
אחרי חמישים יום שאנחנו עוברים בין פסח לעצרת אז מגיעים לשבועות, מתקרבים ליום הגדול של קבלת התורה הקדושה. וזה יום כל כך גדול שאנחנו נשארים ערים גם כל הלילה ולומדים את כל התורה כולה, כל כ''ד ספרי תנ''ך, אחר כך טובלים במקווה, מתפללים בהשכמה.
אבל מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? הרי לפי שולחן ערוך יהודי צריך להגיד כל לילה תיקון חצות ואחר כך ללמוד חצי שני של הלילה, ויש אנשים שעושים ככה - כל לילה מתפללים תיקון חצות ואחר כך לומדים, טובלים במקווה ומתפללים ותיקין בהשכמה?! כמו שמובא במסכת ברכות:
'' כל הסומך גאולה לתפלה אינו נזוק כל היום כולו'' וגם כתוב:
'' סמך גאולה לתפלה ולא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא'' (דף ט ע''ב)
כלומר, מי שמצליח לחבר גאולה לתפילה הוא כל היום הולך עם חיוך בפנים כי הוא ביטל, המתיק כל הדינים לפני שהם ירדו לעולם.
אז מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? מה כל כך מאיר באותו הלילה במיוחד? אומר בעל ''מנורת המאור'' שצווה הקב''ה לקדש בשנים שנת החמישים כדי לשחרר את הגופים ואת הקרקעות. למדנו את העניין הזה בדיני שמיטה ויובל.
אומרת התורה הקדושה:
''וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל ישְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ (ויקרא כה י)
כלומר, יש שחרור קרקעות ושחרור עבדים. וכולם תשובו איש לאחוזתו, כל נשמה שבה לאחוזה שלה – לשורש שלה. אז עניין של שנת חמישים זה שחרור. ובימים צווה הקב''ה לקדש יום החמישים לעומר כפי יום הראשון הוא פסח, יום שחרור של גופים לכל בני ישראל, ויום החמישים הקדוש, יום של מתן תורה – זה שחרור הנפשות לבני ישראל שהיו ללא תורה נפשותיהם ולכן היו עובדים בשביל הגוף.
ב) שיעבוד ושחרור הנשמה יהודית
לכן אנחנו לומדים כאן שפסח הוא שחרור הגופים משעבוד, ושבועות זה שחרור הנשמות. באותו יום אנחנו חוזרים למצב של אדם הראשון לפני עץ הדעת טוב ורע, כי תורה ''עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר'' (משלי ג יח).
לכן אנחנו מתעלים עד כדי כך באותו היום שנשמה משוחררת.
ממה היא משוחררת? הרי לנשמה יהודית בסך הכל אין זמן ואין מקום.
התורה ניתנה במדבר, לא בארץ מסוימת, אלא במקום הפקר כדי להראות לנו שתורה הקדושה היא הדרכה של הקב''ה לנשמות ולעולמות שהיא מעל הזמן ומעל המקום ובכל הזמנים ובכל המקומות.
למה התורה הקדושה ניתנה דווקא על הר סיני ולא ניתנה במקום אחר, לא ניתנה למשל על הים, הרי הקב''ה עשה לנו ניסים על הים? למה דווקא על ההר? כי ההר זה אבן שנכנסה להריון, אבן שעלתה לשמיים, אבן שהתנפחה, אבן שהפסיקה להיות הבל, להראות שתורה יכולה לקדש את הגוף, יכולה לזכך את הגוף שהוא בחינת הדומם, בחינת אבן. וגוף הזה יכול להוליד, יכול להיכנס להריון מלשון ''הר'', יכול להוליד דברים רוחניים. לכן מה זה הר סיני? אבן שעלתה למשים.
לכן בכוחה של תורה לקדש את הגוף וכמובן לקדש את הנשמות. אבל אנחנו שואלים שאלה ממה אנחנו צריכים לשחרר את הנשמה? פסח זה שחרור הגוף, שבועות – שחרור הנשמות. שחרור הגוף זה דבר מובן, היינו עבדים במצרים, היינו צריכים להקדיש כל הזמן לעבודה פרך בחומר ובלבנים, כל היום בשביל הפרנסה, בשביל העולם הזה, לא עושים שום פעולה שהיא מעבר לגוף, מעבר לחומר. כל היום כסף ובנייה ועולם הזה. בונים בניינים שאחר כך יהרסו ולא יישאר מזה כלום, אולי כמה תיירים יבואו לראות. זה דבר שלא נשאר, עובדה שלא נשארים בעולם הזה. זה נקרא עבדות הגוף. לכן עניין של פסח, שחרור של הגוף – זה עניין גדול.
סך הכל הגוף שלנו נוהג במידת החרות. מי ששתה ארבע כוסות של פסח שהם כנגד ארבע לשונות של חרות ולא בהסבה אז הוא חייב לשתות שוב בהסבה. כלומר, אנחנו מקנים לגוף תנוחות רוחניות. גם שאתה אוכל את הקרפס צריך לטול ידיים ללא ברכה, אחר כך צריך לטול ידיים עם ברכה, אחר כך על המצה שתי ברכות. כל הנהגה עם מאכלים זה הנהגה רוחנית עם משמעות רוחני. כלומר, שחררנו את הגוף מהעולם הזה ומקנים לכל איברי הגוף משמעות ותנועה רוחנית. זה נקרא שחרור הגוף, הגוף פועל לפי רצון של השם יתברך, לפי הנהגה רוחנית של עולמות דקדושה.
אז מה עניין של שחרור הנשמות בשבועות? יש לנו חמישים יום של הכנת הכלים , תיקון המידות, תיקון חמישים שערי הנפש מחסד שבחסד עד מלכות שבמלכות וביום האחרון עליית כל מדרגות האלה לשלושת מדרגות הבניין הראשונות, מה שנקרא בלשון מקובלים ''מלכות עולה לבינה'' ובלשון הבעש''ט הקדוש: ''הרצון עולה למחשבה''.
אז מה זה שחרור הנשמות? מתי נשמה משועבדת? צריך לדעת שיש מצב כזה. נשמה של בן אדם יכולה להיות משועבדת, למשל, לגוף, לדעות, לאידאולוגיות, חלילה, לבני אדם שזה עבודה זרה ממש - זה רוחניות של סטרא אחרא, של טומאה. כאשר אדם משועבד לאדם אחר – זה שיעבוד הנשמה. כאשר נשמה יהודית לא מחוברת לאין סוף ברוך הוא, אלא מחוברת למשהו אחר כל שהוא – זה נקרא שיעבוד הנשמה. למשל, כאשר אדם מעריך מאוד מפלגה מסוימת, או מעריך מאוד אנשים מסוימים – אז במקרה כזה הנשמה הזאת בגלות ונקרא נשמה משועבדת.
ג) שחרור הנשמה
מתי הנשמה ההיא משוחררת? מתי שהיא מחוברת לאין סוף ברוך הוא לפי הדרכה של התורה הקדושה שהיא עץ החיים. ''עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר''. (משלי ג יח)
מתי יצאנו לחרות? בהר סיני כאשר האיר הקב''ה את רצונו שהוא – התורה , לשון הארה והוראה. התורה בונה לאדם אישיות אמתית לפי שורש נשמתו והיא משחררת אותו.
אומרת משנה:
''וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת'' (שמות לב טז) אַל תִּקְרָא חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת, שֶׁאֵין לְךָ בֶּן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה. (אבות ו ב).
כלומר יש מצב של שיעבוד לנשמה, אבל יש אפשרות שהנשמה תצא משיעבוד על ידי קבלת הנהגות של השם יתברך שזה התורה הקדושה.
צריך לדייק עוד דבר אחד שמאוד עקרוני כאן. שיעבוד הנשמה זה מצב כאשר לאדם יש נטיות הרצון שהן נגד השורש שלו. שיעבוד הרצונות זה שיעבוד הנשמות. לא רק שאדם סובל מגוף שלו, מגוף שאומר לו: עכשיו אוכל, עכשיו מנוחה וכו'. על זה אפשר להתגבר יותר קל, מזה אפשר להשתחרר יותר בקלות. אפילו שגם כאן לפעמים לבן אדם קשה, והוא אומר: ''אני לא יכול להפסיק לעשן'', ''לא יכול להפסיק הנהגה מסוימת שנוהגים בבית שלי'', ''אני לא יכול'', ''הגוף שלי מבקש ועושה לי ככה ועושה לי ככה''. אז כאן אדם צריך לשחרר את הנשמה מהגוף שלו. גם צריך לשחרר את הגוף מהנהגות כאלה, אחרת הגוף שקוע בקליפות, חלילה.
אבל כאשר אדם תפוס במחשבה מסוימת ולא יכול להשתחרר ממנה, או כאשר הוא שפוט של משהו: של דעות, של מפלגות, של בני אדם – זה כבר מום הנפש, כבר נשמה משועבדת שם. הוא מפחד אפילו לחשוב, להרגיש, לרצות משהו כי אולי בן אדם אחר יתרגז או יגיד לו משהו.
בשולחן ערוך רמ''א הראשון אומר שבן אדם לא יעשה חשבון ממעליזים עליו בעבודת השם, שלא יפחד מהם, שנשמה שלו תהיה משוחררת מקליפה חברתית ''מה יגידו''. כתוב:
''שהוא כלל גדול בעבודת הבורא יתברך לפי שפעמים אדם חפץ לעשות מצוה ונמנע מלעשותה מפני בני אדם שמלעיגין עליו ועל כן הזהיר שתעיז פניך כנגד המלעיגין ואל תמנע מלעשות המצוה.'' (אורח חיים סימן א)
מה הדבר היחיד שיכול לשחרר את הנשמה היהודית? כאשר הוא הולך לפי תורה שזה גילוי רצונו יתברך. הקב''ה גילה את רצונו, אמר: ''ככה אתם מתחברים אל וככה אתם נפרדים ממני''. לכן יש מצוות תעשה ומצוות אל תעשה. על ידי מצות עשה אתם מתחברים אליי, ועל ידי מצוות אל תעשה אתם שומרים על אור אלוקי שלא יתפזר, ואם אתם עוברים על זה – אתם מתנתקים ממני. לכן אמר הנביא:
'' כִּי אִם עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם וְחַטֹּאותֵיכֶם הִסְתִּירוּ פָנִים מִכֶּם מִשְּׁמוֹעַ.'' (ישעיה נט ב)
כלומר,עוונות, עברות על מצוות לא תעשה זה מה שיוצר קליפה שמבדילה, חלילה, בינינו לבין הקב''ה.
לכן היום הגדול הזה של שבועות הוא שחרור של הנשמות מכל מיני הגבלות, מכל השעבוד: משעבוד חברתי, משעבוד מחשבתי, משעבוד פסיכולוגי, אפילו משעבוד עצמי. יש מצב כזה שאדם משועבד לאישיות שלו, לתכונות שלו וכו', והוא יכול להשתחרר מעצמו.
עיקר העניין – שיעבוד רצונות זה מצב כאשר אדם רוצה משהו שזה לא רצון השם. ברגע שהקב''ה אומר: ''אני רוצה ככה'', ואתה אומר: ''אני רוצה אחרת'' סימן שיש שינוי צורה, יש הפרדה בינך לבין השם יתברך, חלילה.
ד) נשמות בני ישראל – הם הם האדם הראשון.
יום של שבועות זה יום של הארה כל כך גדולה, מבואר בזהר הקדוש ספר בראשית שיש גילוי של אור הכתר שמאיר בתוך נשמת אדם, זעיר אנפין, בהארה כל כך גדולה שכל ישראל היו באחדות כאיש אחד, חזרו למצב של אדם הראשון לפני החטא.
כי בני ישראל הם אדם הראשון, כי ''אתם קרויין אדם ואין עובדי כוכבים קרויין אדם.'' (מסכת יבמות סא א). הגוים הם סוג אחר לגמרי של נשמות, נשמות של אומות העולם באות ממדרגה שלפני אדם הראשון, מעולמות שנחרבו, מעולם התוהו. על זה מרמזת תורה: ''וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל'' (בראשית לו לא). אדם הראשון הוא כלל נשמות רק בני ישראל, כל עם ישראל ביחד – הם נשמה של אדם הראשון.
אבל ברגע שיש פרוד – יש בעיה, זה כמו גוף שמתפרק לתאים או לאיברים. כאשר כל עם ישראל הם ביחד – אז יש אחדות, יש חיבור הזה של אדם הראשון לפני שהוא אכל מעץ הדעת טוב ורע, לפני ערבוב של טוב ורע. לכן מה כתוב על המעמד הר סיני, מה התנאי לקבלת התורה? כתוב:
''וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר''. (שמות יט ב)
בכל ארבעים ושתים חניות כתוב ''על פי השם יחנו ועל פי השם יסעו'', אבל כאשר הגענו להר סיני כתוב:''וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל'' בלשון היחיד, ואומר רש''י: ''כאיש אחד בלב אחד אבל שאר כל החניות בתרעומות ובמחלוקת (מכילתא)''.
כלומר, כאן יש ביטוי העצמיות וקבלת עצמיות יותר רחבה כאשר אדם הוא בשורשו עם כל הכוחות, לא ניצוץ ניפרד מכלל הנשמות, אלא עכשיו הוא עצמו באמת, הוא מחובר, אדם הראשון עם כל יתר הרגשות. הרי אצל אדם ראש שלו מרגיש מה שקורה עם רגלים ורגל מקיימת ציווי הראש. כלומר, אם אתה מרגיש רק את עצמך, אם אתה לא מרגיש את הכלל של הבריאה - אתה מצומצם, אתה משועבד לחלקיות שלך, לצמצומים שלך.
לכן זה שכתוב: ''וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל'' הכוונה היא שכל אחד מאיתנו, מנשמות שלנו היו בעצם נשמה אחת, הרווחנו את העצמיות האמתית של הכלליות הזאת, והיינו עומדים מול הקב''ה.
ה) גילוי נותן התורה
מה הבדל בין התורה שלנו במשך כל יום- יום לבין התורה שלנו במעמד הר סיני? הבדל הוא מאוד חשוב, במשך כל השנה אנחנו לומדים את התורה, אדם מתרכז בתורה הקדושה שזה גילוי רצונו יתברך, והתורה מזככת את הגוף ואת הנפש שלו. אבל במעמד הר סיני היה גילוי אחר, היה גילוי של הנותן התורה, גילוי של אין סוף ברוך הוא בבריאה. לכן בשבועות לא צריך ללמוד תורה באופן שכלתני, אלא עיקר הלימוד זה לגלות את הנותן התורה, את הקב''ה שהוא גילה את עצמו.
שואלת גמרא במסכת שבת:
מנין ללשון נוטריקון מן התורה?
כלומר, מנין אנחנו יכולים לדרוש אפילו להלכה עניינים של נוטריקון, של ראשי תיבות? ועונה הגמרא:
''אנכי נוטריקון א'נא נ'פשי כ'תיבת י'הבית'' ( מסכת שבת קה ע''א)
כלומר הקב''ה נתן את רצונו, השקע את עצמו בתוך התורה. כאשר אנחנו לומדים תורה זה לא רק כדי לקבל הוראות והדרכה לחיים, אלא עיקר העניין זה לגלות את הקב''ה עצמו. תורה זה לשון הארה והוראה, גילוי אין סוף ברוך הוא, גילוי הנותן התורה. התורה הקדושה היא לא שפחה של העולם הזה, היא קדמה לעולם, היא אמצעי לגילוי של הקב''ה. תורה נותנת הנהגות והדרכה איך להידבק ולהתחבר לנותן התורה, להקב''ה.
ו) אנחנו – שותפים של הקב''ה
עיקר המגמה של שבועות שלומדים כל הלילה, הופכים את הלילה ליום כי באותו הלילה מאיר האור של הקב''ה, באמצעות התורה אנחנו בונים כלי לדבקות בו יתברך.
ביום שבועות אנחנו קוראים כל תר''ג המצוות, עוברים על כל התורה שבכתב – כל כ''ד ספרים ( כ''ד זה כלי) של חומש, נביאים וכתובים, קוראים שלושה פסוקים ראשונים של כל ספר וספר ביחד, ורק דיבור מביא תיקון הנשמה – ככה אמר האר''י הקדוש.
באותו יום כל אחד צריך לראות את עצמו במעמד הר סיני. אמר הבעש''ט הקדוש שההארה הזאת היא גדולה ביותר ב''קדושה'' של שחרית, מאחר שלמדנו כל הלילה, עברנו כולנו על כ''ד ספרים.
הרי תורה שבכתב זה הארה מלמעלה למטה, מהבורא לבריות, מאין סוף ברוך הוא לנשמות ועולמות, כמו כאשר אדם כותב המוח מצווה את הידיים. זה נקרא אור ישר.
אבל תורה שבעל פה אנחנו לומדים אחרי מחצית הלילה, לומדים ''אדרא רבא''. כאן יש הארה של תורה שבעל פה, שמעל הפה. זה הארה מלמטה למעלה, זאת השותפות שלנו עם הקב''ה, אנחנו בונים ביחד את התורה. על זה נאמר: ''וַיֹּאמֶר אֱלֹהִי''ם נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ'' (בראשית א כו) . הקב''ה עושה את האדם ביחד איתנו. הוא נתן לנו זכות להיות משותפים בבריאה.
במעמד הר סיני אמרנו ''נעשה ונשמע'', צעקנו כמו איש אחד: ''מה שאתה נותן לנו – אנחנו מוכנים לעשות''. הקב''ה בורא את העולם מלמעלה למטה, ואנחנו משתתפים איתו מלמטה למעלה, בבחינת אור חוזר שהוא - הארת הנשמות.
לכן כתוב שכאשר קיבלנו את התורה במעמד הר סיני הנשמות שלנו פרחו למעלה, עד כדי כך שהקב''ה היה צריך לכפות, כפה עליהם הר כגיגית, גגון קטן כדי להחזיר נשמות לגופים, כי הנשמות כבר לא רצה שום דבר מהעולם הזה אחר הארה הזאת, אחרי הגילוי של הקב''ה, רצינו להדבק בו, לצאת מפה לגמרי. אבל אמר הקב''ה שצריך לקיים את התורה למטה, צריך לקדש את החומר, לחבר את הבריאה לבורא ולא לברוח מהבריאה.
לכן בתחילת ליל שבועות לומדים תורה שבכתב, הארה מלמעלה למטה, מבורא לבריות, ובמחצית השני של הלילה לומדים תורה שבעל פה, שהיא מלמטה למעלה בבחינת אור חוזר מבריות לבורא. לכן לומדים או משנה או לפי האריז''ל לומדים זהר הקדוש, וכמובן קוראים את שטר האירוסים בינינו לבין הקב''ה בלילה לפנות בוקר. עוד יש מנהג נוסף שקוראים את הכתובה, יש לנו כתובה בין חתן ובין הכלה, יש עדים – שמש וירח, עדים הם גם תינוקות של בית רבן. אבל קוראים את זה ביום יותר מאוחר.
שטר אירוסין ותנאים וגם שטר הכתובה חיבר רבי ישראל נאג'רא זצ''ל שגר בצפת בתקופה של הארי''זל ורמ''ק והיה מפורסם כמשורר.
בין שאר הדברים נפלאים בשטר אירוסין ותנאים הוא כותב:
''הכלה, הנ''ל, התחייבה את עצמה להכניס כל אשר לה, למסור לבבה ונפשה על התורה ועל העבודה, בדביקה וחשוקה בדחילו ורחימו, וסילקה תיכף ליד השליש המרוצה הנ''ל שהקדימה נעשה לנשמע...
והחתן הנ''ל התחייב את עצמו ליתן מזונות להכלה מטרוניתא קדישתא ושושבינא כל ימי חייהם. הן מזוני רוחני, לחם אבירים אכל איש, והן מזוני גשמי, לחם לאכול ובגד ללבוש, בדרך כבוד בזה ובבא עד סוף כל הדורות, בלי שום טענה ומענה ובלי עיכוב כלל...
והחתונה תהיה למזל טוב בשישי בשבת קודש ששה ימים לחודש סיון שנת שני אלפים וארבע מאות ושמונה וארבעים לבריאת העולם.
על הוצאות החתן, להוציא קולות וברקים ולפידים בוערים ורקיעים נוטפים כל מיני בשמים לשמוח הנשיאים...
ערב קבלן מצד החתן: כל צבא השמים ושרפים וחיות אופני הקודש לכל שמהן וכנויין וספרין קדשין.
ערב קבלן מצד הכלה: צדיקי הדור ותינוקות של בית רבן...
וקנינא מן החתן והכלה קנין חמישה חומשי תורה ותעודה ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, והכל שריר וקיים...''
הכל שמתרחש למעלה צריכים ללוות למטה – זה כלל גדול בזהר הקדוש, כלל של כל המצוות שאנחנו עושים. כל דבר שמאיר למעלה אנחנו עושים גם למטה. ואדרבא, כל מעשה שאנחנו עושים למטה, כל מצווה מעוררת אורות למעלה להתחבר לכלים של מעשים שלנו. לכן כל דבר שנעשה למעלה בעולמות העליונים באותו רגע אנחנו עושים אותם הדברים למטה ואלה המצוות, עצות שהקב''ה נתן לנו, זה מעשה של חיבור.
לכן בבוקר של שבועות יש הארה מאוד גדולה, הארה של זיווג, של דבקות הנשמות להקב''ה, כלומר, אנחנו למדנו כל הלילה מה שמתרחש למעלה, כל תורה שבכתב מבחינת מלמעלה למטה, ותורה שבעל פה במחצית השני של הלילה, מבחינת מלמטה למעלה, וזה עניין של החיבור, הדבקות.
בסוף הלילה קוראים את שטר האירוסים, הולכים למקווה וטובלים כי כיוון שהנשמה טובלת למעלה אז גם גוף טובל למטה. להבעש''ט הקדוש יש ביאור ארוך על הכוונות, על חמשת הטבילות שטובלים בשחר של ליל שבועות. אבל אם אדם לא יודע כוונות אז הוא צריך פשוט לכוון את ליבו לאבינו שבשמים שיהיה לו התחדשות מוחלטת כמו לידה מחדש. כי חמשת הטבילות האלה הם גם כנגד חידוש כל כוחות הנשמה – נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה. הבעש''ט הקדוש הרחיב מאוד בכוונות האלה כיוון שזה פועל על כל המציאות של יהודי.
ז) ייחוד הקב''ה ושכינתו
אחר כך מיד הולך להתפלל תפילת שחרית, תפילה נפלאה שבקדושה שלה יש הארה מאוד מאוד גדולה של זיווג עליון שבמשך כל השנה אין כדוגמתו. הארה הגדולה הזאת של יום שבועות היא הארת הזיווג בין נשמות ישראל (שהן השכינה) לבין הקב''ה, הר כגיגית - זה חופה, והכתובה - זאת התורה הקדושה.
כמובן, אחר מכן, אחר חזרת הש''ץ של תפילת של יום טוב יש גם הלל שאנחנו צריכים להלל את הקב''ה שנתן לנו את התורה, שהיה לנו סיעתא דשמיא שנבחרנו לקבל את התורה. לכן אנחנו שרים:
''אַתָּה בְחַרְתָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים אָהַבְתָּ אוֹתָנוּ וְרָצִיתָ בָּנוּ וְרוֹמַמְתָּנוּ מִכָּל הַלְּשׁוֹנוֹת וְקִדַּשְׁתָּנוּ בְּמִצְוֹתֶיךָ וְקֵרַבְתָּנוּ מַלְכֵּנוּ לַעֲבוֹדָתֶךָ וְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ עָלֵינוּ קָרָאתָ''.
אדם שלא מרגיש שמחה שהקב''ה קידש אותנו ושהוא בחר בנו ושהוא רימם אותנו מכל הלשונות, ושהוא נתן לנו '' מוֹעֲדִים לְשִֹמְחָה חַגִּים וּזְמַנִּים לְשָֹשֹוֹן'' - אם אדם לא מרגיש שמחה בזה הוא צריך לבדוק את עצמו, איפה רצונות שלו שקועים. כמובן אנחנו צריכים להכין את עצמנו, לא סתם נתנו לנו שלושה ימים הגבלה כדי להכין את הנפש, את הרוח ואת הנשמה – יום לכל מדרגת הנפש כדי להכין את עצמנו לקבל את התורה. הוא נותן את התורה, אבל אנחנו עדיין לא קיבלנו. יש חג מתן תורה, אין חג קבלת התורה, הקבלה תלויה בנו. הקב''ה נותן לנו ואנחנו כל שנה מקבלים עוד קצת ועוד קצת, עוד מדרג, ממליכים אותו עוד על חלקי נפש, חלקי גוף ומחשבה, חלקי רגש ומעשה שלנו. לכן יש שלושה ימים של הגבלה והכנה. כאן אנחנו מחברים את הרצונות ואת הדיבורים ואת המעשים אליו. ותורה זאת מראה, כפי שאתה מתנהג אם התורה – זה מה שאתה רוצה מהקב''ה. תורה הקדושה זה גילוי רצונו יתברך.
ח) ''כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם''
יש לנו מנהג ישראל לקרוא מגילת רות לפני קריאת התורה. יש כאן יסוד גדול, מדוע דווקא באותו יום הקדוש והנורא כאשר יש גילוי של הקב''ה בעולם? מביא רבי פיחנס מקוריץ בשם הבעש''ט הקדוש שמאז שהקב''ה נתן תורה – כל העולם מלא תורה, כל החיים – תורה. ''הֲפָךְ בָּהּ וַהֲפָךְ בָּהּ, דְּכֹלָּא בָהּ. ובָהּ'' (פרקי אבות ה כב), כל העולם זז לפי התורה, ברגע שהקב''ה נתן תורה לעולם – זה שורש של הבריאה.
כתוב בזהר הקדוש: ''קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתָּכַּל בְּאוֹרַיְיתָא, וּבָרָא עָלְמָא. בַּר נָשׁ מִסְתַּכֵּל בָּהּ בְּאוֹרַיְיתָא וּמְקַיֵים עָלְמָא.'' (חלק ב קסא ע''ב)
עולם הזה זה ענפים, התכנית המחשבתית – זה שורשים. הוא הסתכל בשורשים שזה התורה הקדושה וברא את העולם. אז תורה זה שורש הבריאה. אם כן, אתה רוצה להתקדש, להתחבר לשורשים – הכל בתורה, כי אין ענפים בלי שורשים. הכל – תורה.
למה דווקא באותו היום אנחנו קוראים ''מגילת רות'' ששייכת לגיורת, קוראים עשרת הדברות בפרשת יתרו שהיהגר ? מה הקשר בין הדברים האלה, למה דווקא באותו יום עוסקים בגרים? כתוב ''כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם''. (ויקרא יט לד)
כלומר, אתה צריך להרגיש באותו יום ש אתה כמו גוי, אתה כמו אדם שבא מבחוץ, שמתקרב להשם יתברך בפעם הראשונה. אתה – גר, ''כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם''.
אנחנו יצאנו ממצרים אבל לא לגמרי, אנחנו ממשיכים לצאת ממצרים, לא השתחררנו לגמרי, עד שנגיע ליום החמישי – אנחנו עדיין גוים שברחו, אנחנו בורחים מהגויות. כי גוי זה לשון גוויה, גוף בלי נשמה. אדם שחי כל היום בשביל הגוף, כדי לעדן את גופו – הוא משעבד את הנשמה לכוחות הגוף שלו, חי בשביל משכורת, בשביל האוטו, בשביל הבית, בשביל לאכול ולשתות, בשביל תאוות – וזה רוב העולם – זה נקרא גוי, זה אדם שמשעבד כל הכוחות של נשמתו לגוף שלו, זה אדם שהנשמה כמעט שלא פעילה אצלו. זה – גוי.
כלומר, אנחנו יצאנו ממצרים ועדיין היינו עבדים, כל הזמן היו בעיות, היה חשש שיחזרו למצרים. כמו שכתוב בתורה:
''וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה.'' (במדבר יד ד)
כי עדיין היו מחוברים למייצרים, ליצרים, לכוחות שמציירים את הנשמה, זה נקרא מצרים. עד שלא מקבלים על עצמנו סדר אחר שמעל העולם הזה, מעל הבריאה, סדר של שורשי הנשמה ולא ענפי הנשמה בתוך העולם הזה, בתוך הגוף – עד המצב הזה אתה עדיין משועבד. לכן באותו יום אנחנו גרים ''כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם'', וכל אחד מאיתנו צריך לראות את עצמו כמו שהוא יוצא ממצרים ומתקרב להקב''ה בפעם הראשונה, כאילו נולד לחדש לגמרי. ''היום אני אתגייר'' – ככה צריך להגיד – ''אני הולך להתגייר, אני הולך להיולד מחדש''.
לכן קוראים מגילת רות בנעימה, בניגון נפלא, להראות שאנחנו כמו רות. רות זה אותיות תורה, רק שחסר ''הא'', חסדים כדי להמתיק אותה. ובועז זה רמז על הקב''ה, אותיות ''בו'' ''עז''. רות מרמזת על נשמה יהודית שמתקרבת להשם. ונעמי שנעימה את החיים מרמזת על התורה הקדוש כי התורה מחברת אותנו לבורא. לכן נעמי אמרה לרות: '' לְכִי בִתִּי. וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה אַחֲרֵי הַקֹּצְרִים וַיִּקֶר מִקְרֶהָ חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ.'' כלומר, תתבטלי לפני הקב''ה. מי דוחף את רות, את הנשמה היהודית, להתחבר לבועז, להקב''ה? נעמי, התורה הקדושה.
לכן אנחנו צריכים לראות את עצמנו כהולכים להיוולד מחדש, שכל מה שחשבנו קודם – לא שווה שום דבר, כל מה שרצינו קודם – זה שום דבר. צריכים לקבל רצונות חדשים לחלוטין, מחשבות חדשות – מה שמאיר מלמעלה, צריך להוריד כל המסכות, כל הקליפות המפרידות בינינו ובין הקב''ה. זה לידה מחדש, לכן טובלים.
ט) מקווה מים
איך אדם טובל? הוא מכניס את עצמו בתוך מים, ארום כמו ביום לידתו, בלי חציצה בינו לבין מים, ואין מים אלא תורה, אין חציצה בינו לבין הבורא, והוא מקפל את עצמו בתנוחה עוברית, כמו עובר במעי אמו, וכאשר הוא יוצא מהמים, מהמקווה, הוא כאילו קורע את השלייה של אמא ונולד מחדש. זה מעשה של שיחזור לידה, זה המקווה. כתוב: ''וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים''.(בראשית א י). זה לידה מחדש.
ואז אנחנו מגיעים לתפילה, יש את הדבקות והארה גדולה, כי אנחנו מתגיירים עכשיו. אנחנו עכשיו יצאנו ממדרגה מסוימת של שיעבוד, של גויות – שיעבוד לגוף, משעבוד מכל מיני רצונות של מחשבה, עכשיו אנחנו נולדים מחדש, מתגיירים, דבקים.
אחרי מגילת רות קוראים את ההקדמות שזה מתוק מדבש, זה שיר שמחובר ברוח הקודש על ידי רבי מאיר שץ לפני כאלף שנה.
י) עשרת הדברות
אחר מכן קוראים בתורה, פרשת יתרו, קוראים על גילוי של השם יתברך, עשרת הדברות, וכתוב באותו רגע צריך שלאדם יהיה גילוי, שיראה את עצמו מתחת להר סיני והוא מקבל את התורה רואה את הקולות, כתוב על מעמד הר סיני ''וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת'' (שמות כ טו) בזמן הווה, וזה סימן שרואים את זה היום, מי שיש לו עיניים טהורות רואה היום את הקולות האלה. ''לעולם השם בריך נמצא בשמים'', - זה הקול שמחזיק את העולם,שעל ידי השדר הזה של הקול שלו מחזיק את כל העולם: את הדומם, את הצומח, את החי ואת המדבר, את המלאכים – הכל.
לכן, כאשר אנחנו עומדים ובעל קורא קורא עשרת הדברות אדם חייב לעצום את העיניים, להקשיב טוב- טוב ולראות את הקולות. אם אדם פוקח את עיניים הוא רואה רק בחוץ, אם עוצמים את העיניים – רואים כלפי פנים. גם ב''שמע ישראל'' צריך לעצום עיניים בלשון עצמה, זו עצמה של היהודי שיכול לראות לא רק בחוץ ולמטה אלא גם למעלה ובפנים. ואז בן אדם יכול לראות את עצמו עומד המעמד הר סיני והקב''ה מדבר אליו, אליו אישית. לכן זה בדיוק העניין שאנחנו צריכים לעשות: בזמן של קריאת עשרת הדברות לראות את עצמינו שאנחנו עומדים בהר סיני. ובאמת עומדים, כי כאשר אנחנו עומדים למטה הקב''ה קורא למעלה. כל המצב הזה הוא מעל הזמן משתחזר ומאיר בתוך הזמן ובתוך הנשמות. וכמובן אדם צריך להכין את עצמו לכך.
גם באמצע השנה קוראים פרשת יתרו ופרשת ואתחנן ועשרת הדברות, אבל כאן קוראים בטעם העליון, זאת אומרת שהנשמה מתעלה ודבקה להשם יתברך. לכן צריך הכנה מאוד- מאוד גדולה.
יא) לטהר את אוויר העולם
לכן יש עניין שלומדים תורה שבעל פה אחרי חצות הלילה. ביארנו שתור שבכתב זה מלמעלה למטה, זה הארה של הבורא בתוך העולמות, משורש לענפים, כמו שמוח מצווה את היד לכתוב.
תורה שבעל פה זה הארה מלמטה למעלה. כתוב שדיבור של תורה מטהר את האוויר של עולם, תורה בעל פה זו תורה שמעל פה, על ידי פה. אוויר, ההבל שיוצא מהפה לפי צרוף האותיות והמילים ופסוקים של התורה הקדושה, אפילו משא ומתן בהלכה – זה מטהר את אוויר העולם וכל מה שיש בעולם – מחשבות של אנשים, דיבורים של אנשים, מעשים של אנשים. דברי תורה מטהרים אוויר מכל אומס מיותר, מכל דברים לא טהורים שיש בעולם.
בשתי נקודות במשך יוממה הקב''ה מטהר את אוויר העולם. הרי אם יש מקום סגור שלא מתאוורר מאוד קשה לנשום שם. אוויר חלל העולם הזה גם מזדהם ממעשים לא טהורים, חלילה, מרגשות לא טהורות, ממחשבות לא טהורות, אפילו מרצונות לא טהורות. איך מטהרים אותו ומי מטהר אותו? אבינו שבשמים מטהר אוויר העולם פעמים ביום: פעם אחת בין השקיעה לבין צאת הכוכבים. כיוון ששמש בא, שוקעת הקב''ה מטהר את העולם, יש פסוק מפורש על זה:'' וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר'' (ויקרא כב ז)
לכן אם אדם נגע במת, למשל, אז הוא צריך עפר פרה אדומה וצריך שבעה ימים, אבל מתי סיום של שבעה ימים? או אדם שנגע בלטאה או אדם שהיה לו קרי מתי מטהר? מתי יכול להיכנס לבית המקדש בכלל? ובא הערב וטהר, ''וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר''. ערב שמש ובאה טהורה. כמובן הוא צריך לטבול, אבל כאשר שמש שוקעת זה כבר יום חדש, ''וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד'' (בראשית א ה)
כלומר, הוא צריך לעשות פעולה מצידו כדי להיטהר אבל אחר כך צריך לחכות עד זמן שהקב''ה מטהר את העולם.
ויש עוד נקודה ביום שהיא בין עמוד השחר ולבין נץ החמה, לבין הזריחה. האוויר עדיין טהור, אנשים עדיין לא קמו ולא הספיקו לקלקל אוויר את העולם. מי קם? אנחנו, אחר תיקון חצות ואחרי לימוד הלילה, אנחנו מטהרים את עצמנו. וכיוון שהקב''ה מטהר את העולם, העולם שבנו – זה גוף, זה העולם מלשון מעלים, נעלם, שהוא מעלים את אורות הנשמה. נשמה זה אני אמיתי של האדם. אז כיוון שהקב''ה מטהר את העולם, אז גם אדם צריך לטהר את עצמו והוא הולך להיטהר במקווה, ואז הוא נולד מחדש, אז הוא קם לתפילה ומחבר כל העולמות בדרך התפילה להקב''ה, מחבר את הבריאה לבורא מחדש. ואז העולם מטוהר עד שבאים אלה שמתחילים לזהם אותו.
יב) דיבור מלמטה למעלה
אז מה העניין של התורה מלמטה למעלה. כי הארה שיש בחלק השני של הלילה, במיוחד בליל שבועות זה הארה מלמטה למעלה, מהבריות לבורא. כבר אמרו בחסידות שתורה שבכתב זה מכתב שהקב''ה כתב לנו, מכתב אהבה, ואנחנו צריכים לקרוא את זה באהבה, בנעימה, בשירה כי כל תורה זה שירה. אבל אחר כך קוראים את התורה שבעל פה וזה תשובה שלנו אליו. אנחנו צריכים לענות ועונים גם באהבה, בשירה.
בסך הכל מה זה דיבור שלנו? דיבור זה נשימה בקול רם, בעצם זה סדר שאתה נותן לנשימה שלך, דיבור נכון זה נשימה נכונה. נשימה שלנו ודיבור שלנו הם מלמטה למעלה, הפוך מהגויים שמנסים להכניס את האוויר למטה, לחלוב את הקב''ה, להוריד כל הכוח למטה. אז הם ממלאים את הבטן באוויר ויושבים עם רגלים מצלובות עם חיוך מפגר של בובה. הכל מלמעלה למטה, הם רוצים להוריד את העולם למטה.
אלא אצלנו כל הנשימה זה מלמטה למעלה. האוויר מכה במסך התבור ועולה דרך חמשת כנפי הראיות, מכה בחמשת מוצאות הפה: שפתים, שינים, חך,גרון, לשון, ויוצא מעל פה ומטהר את העולם. זה נקרא חמישה חסדים. חמשת כנפי הראיות נקראים חמישה חסדים כי מביאים חסד לעולם.
גם בכתיבה שמלמעלה למטה מוח מצווה חמשת אצבעות הידיים ואדם כותב עם היד החזקה שבו שזה חסדים, היד השנייה זה תמיד גבורות, דינים.
אז לכן תורה שבכתב זה מלמעלה למטה, מבורא לבריאה, בתורה שבעל פה זה מלמטה למעלה, מבריאה לבורא, וכך אנחנו מטהרים את העולם בהבל פיהם של תלמידי חכמים שבלילה עוסקים בזה ביחד עם חבורה.
יג) אופני לימוד תורה
יש כמה אפנים של עיסוק בתורה וכולם חשובים, אפילו אדם אחד עוסק בתורה - שכינה כנגדו, השכינה מתגלה, אור השם מתגלה אליו. אז יש אדם אחד שלומד וזה חשוב שאדם ידע איך ללמוד לבד. אבל שנים - זה כבר חברותא, ואז דברים שאני לא תופס אז חברותא שלי תופסת וגם להפך, מחברותא יוצא מוח שלישי חדש משותף שקולט דברים ומאיר דברים שאדם אחד לא יכול. אחר כך יש תלמיד שמקבל מרב, רב שמוסר לתלמיד, וזה חשוב כי כל תורה שבעל פה - זה מסורת שעוברת מרב לתלמיד, איש מפי איש, מאדם הראשון עד עצם היום הזה. אפילו לפני של מתן תורה על הר סיני אבותינו הקדושים קימו את כל התורה כולה, אפילו דרבנן כי השיגו את השורשים העליונים, קיבלו איש מפי איש. כמו ששם מנח וכך
מלכיצדק מסר לאברהם אבינו כל פרט ופרט איך צריך לנהוג עם לחם ויין, איך לברך, איך לכוון, איך לנהוג עם העולם החומר לפי שורשים עליונים. לכן זה עיקרי שכל תלמיד יקבל מרב ושרב ימסור לתלמיד.
אחר כך יש עוד סוג של לימוד תורה עוד יותר גבוה לפי גמרא - זה נקרא עיסוק בחבורה, כאשר תלמידים מתחברים ולומדים ביחד, אפילו בלי שרב מלמד, וזה עולה על הכל, השכינה שרויה שם הכי הרבה, סיעתא דשמיא הכי הרבה. לכן אנחנו לומדים בבית מדרש, איפה לומדים הרבה אנשים ביחד. לא דומה מעטים שעוסקים בתורה לרבים שעוסקים בתורה, כך כתוב בגמרא כי שם עיקר של השכינה שורה.
לכן אין בית מדרש ללא חידוש. בבית מדרש איפה הרבה אנשים לומדים את התורה - שם יש חידושים. אם היו פחות אנשים - אז לא היו חידושים כאלה, לא הייתה הארה הזאת. לכן זה מאוד חשוב באותו לילה של שבועות שלא יתחכמו ולא יעשו את עצמם חכמים ולא יישב כל אחד לבד בפינה וילמד גמרא. על זה הגאון הקדוש מוילנה הקפיד מאוד וצעק על זה. בשביל מה נפקא מינא, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות. כל הלילה צריך ללמוד גמרא, אבל עכשיו כאשר הגיע ליל השבועות תיקנו תיקון מיוחד ואתה גם לומד גמרא?! לא, צריך ללמוד כל התורה כולה: מתחילת הלילה כל כ''ד ספרים שבכתב, אחר כך תורה שבעל פה, במיוחד אדרא רבא, כל אחד לפי מדרגתו, אבל חשוב לעשות את זה דווקא ביחד בחבורה, ואז יש סיעתא דשמיא גדול.
יד) מעשה במורנו בעל הבית יוסף
יש לנו מעשה מאוד מפורסם שארע דווקא בשבועות אצל בית יוסף, רבינו יוסף קארו זכר צדיק וקדוש לברכה, בעל שולחן ערוך, בית יוסף וכסף משנה על הרמב''ם. הוא היה בחוץ לארץ, היה רב באדריאנופול, ובעצם היה רב של מדינה שלמה והכל היה עליו: בית מדרש, פסק הלכה.
בתיקון ליל שבועות הוא ישב עם כל התלמידים - היו אצלו גדולי עולם. בלילה הראשון של שבועות נשארו אצלו רק שבעה תלמידים,ישבו ולמדו משנה. משנה זה אותיות נשמה, עיקר הכוח של בית יוסף היה משנה, מזה נברא לו מגיד, נשמה קדושה שהייתה כל הזמן מוסרת לו הנהגות דקדושה ומדריכה לו בעבודת השם. באותו לילה היה גילוי שכינה בבית מדרשו. פתאום שמעו קול, כולם שמעו, לו רק רבינו יוסף קארו. והקול אמר שזה השכינה, משנה הקדושה, תורה שבעל פה שנתגלה, והוכיח להם למה יש רק שבעה, למה אין עשרה, כי אם היה עשרה היה מגלה לכם סודות נפלאים. הם הצטערו מאוד ששלושה לא הגיעו. אבל בחוץ לארץ יש יום שני של גלויות, אז ביקשו ממנו שיבוא גם ביום השני, למחרת והם ידאגו ששאר החבורה יגיעו.
הקול אמר שהם צריכים להגיע לארץ הקודש כי גילוי כזה יכול להיות רק בארץ ישראל. וכיוון שהם קיבלו על עצמם שהם בדרך לארץ הקודש אז יהיה להם עוד גילוי והוא ילווה אותם בכל מעשיהם. למחרת הגיעו שלושה שהיו חסרים בלילה הראשון ועוד היה גילוי שכינה בבית המדרש. כולם שמעו את הקול המדבר אליהם, גילה לכולם סודות גבוהים ועצומים, גילו לכל נשמה ונשמה מה תכונתה וכולם ביחד מה התפקיד שלהם בדור הזה, וציווה אותם לעלות לארץ ישראל, לצפת, עיר הקודש.
מגילוי הזה באותו לילה היה להם כוח לעזוב את הקהילה ולהמשיך לכיוון ארץ ישראל. זה לא היה דבר פשוט – לעבור ממקום למקום, הם יצאו לדרך אחרי שבועות והגיעו לצפת, עיר הקודש, ושם יסדו כל המוסדות הקדושים, את בתי מדרשים, ואז שקמו את העיר עד כדי כך שעד היום אנחנו ניזונים מאותו הדור הקדוש, הן בהלכה והן בדרוש, והן בחכמת הקבלה.
לכן בצפת הייתה פריחה של התורה הקדושה: הלכה ומדרש, חכמת הקבלה. בצפת נכתב שולחן ערוך שמחייב כל עם ישראל, זה עיקר הנהגות רוחניות שמקנים לגוף. כל יהודי שיוצא מילימטר משולחן ערוך נופל לסתרא אחרא, הוא כבר ברשות הקליפות. המינימום שיהודי חייב לקיים זה שולחן ערוך, זה גבולות של קדושה. ברגע שאדם פוסע מילימטר משולחן ערוך – הוא בחלל הפנוי, בשליטה של קליפות וסתרא אחרא, שלא נדע. לכן לבית יוסף נתנה רשות משמים וסיעתא דשמיא עצומה ותמיכה מעליונים ותחתונים. אר''י הקדוש, מחותן שלו פעמים היה מדריך אותו ומזרז אותו לסיים שולחן ערוך.
גם זה דבר לא מבוטל שאחר אלף חמש מאות שנה של גלות זה היה חידוש ישוב הראשון בארץ ישראל שלא היה נזקק לחוץ לארץ – לא לתרומות, לא לגויים. זה היה ישוב עצמאי, היו עוסקים בארגים ושטיחים – זאת הייתה המומחיות של הקהילה הזאת והם לא נזקקו לשום תמיכה לא מאומות העולם ולא מיהודים בחוץ לארץ. להפך – הייתה רווחה כלכלית באותה התקופה בצפת. וזה בזכות של התורה הקדושה שמביאה שפע לעולם.