בעזרת מלך יחיד א'ל חי העולמים
תורת הלוחות הראשונים
הבעל שם טוב הק' על פרשת וַיִּשְׁלַח
מפי מורנו דב"ר הכהן סטבסקי שליט"א
בית הבעל שם טוב
סגולה להשגת יראה ומשל למלך שעשה מלחמה
ספר בראשית פרק לב ח
"וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד, וַיֵּצֶר לוֹ. וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. משל למלך שעשה מלחמה ויש לו חיילות רבים, יש מהם הולכי רגלים ויש מהם רוכבי סוסים. ודרך המלחמה הוא שאותם הולכי רגלים הם עומדים בקשרי המלחמה מקושרים ומשולבים אחד אל אחד, ולא יסורו כי מקושרים הם יחד כטבעות ברזל, והם העומדים בעומק המלחמה שאי אפשר להם לברוח אנא ואנא. ורוכבי הסוסים אף שהם גם כן במלחמה, כשבא עליהם המלחמה בחוזקה הם בורחים בסוסיהם ואין מוסרים נפשם. אבל הרגליים הם מוסרים נפשם במלחמה בשביל כבוד המלך, וכשהשם יתברך עוזר להם שמנצחים במלחמה - אזי באים הרוכבים ובוזזים השלל כי יש להם סוסים כאשר יוכלו שאת ונותנים עליהם משא. אבל הרגליים אינם לוקחים מהשלל רק מעט מזעיר לחם ומים בכדי להחיות את נפשם על יום אחד על כל פנים, כי כבד עליהם המשא טורח כובד השלל ודי להם בשלל נפשם, ובוטחים הם: הלא כולנו עובדים מלך אחד בעד כבודו הרמה! וכשיחסר להם איזה דבר בשעת השלום, יתנו להם הרוכבים מהשלל הרב שלקחו הם, כי מלך אחד אנחנו עובדים ובוודאי יש לנו חלק בזה השלל יותר מהם. כי אנחנו הגורמים בעזרת השם יתברך ניצוח המלחמה במסירות נפשנו, והם אינם עושים כן, ואינם רוצים
ליתן להם משללם אף מזון סעודה אחת, באומרם שהם עצמם גרמו ניצוח המלחמה:
והנמשל מובן. כי אנשי הצורה והעבודה הם דוגמת הרגליים, הם המוסרים נפשם תמיד על כבוד המלך מלכו של עולם, והם שמנצחים המלחמה להשבית כל המקטרגים והמסטינים הקמים עליהם ומונעים השפע מן העולם. כי על ידי אנשי הצורה יורד השפע לעולם. והרוכבים הם אנשי החומר, אשר רוכבים על סוסים גדולים וטובים, הם המזלות שלהם. ובשעת ניצוח המלחמה והשפע בא לעולם, הם חוטפים הרבה שפע, ואנשי הצורה די להם בסיפוק יום יום כדרך התורה והבטחון, ודי להם בניצוח המלחמה שכבוד המלך נתגדל, ודעתם שאנשי החומר בוודאי יספקו להם די צרכם. כי אנשי הצורה הם באמת העיקר, ואילו אנשי החומר לא כן יידמו, ואינם רוצים ליתן לאנשי הצורה והרוח כלום, ואומרים: לָנוּ הַמָּיִם והשפע, והם חוטפים את השפע. עד אשר יעורר עצמו המלך בחסדו הגדול להסתכל על עובדיו ועל מעבדיו, ואז בוודאי יתן לכם השם בחסדו הגדול כל טוב וירוויח
לכם, כי הוא היודע באמת שבכם תלוי הניצוח ולכם ראוי השלל והשפע לבא בראשונה":
כל העולם - קומה אחת שלימה
תלמוד בבלי מסכת ערכין דף יז ע"א
"תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: אִלְמָלֵא בָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב בַּדִּין - אֵינָן יְכוֹלִין לַעֲמוֹד מִפְּנֵי הַתּוֹכֵחָה, שֶׁנֶּאֱמַר {ש"א יב}: "וְעַתּה הִתְיָצְבוּ וְאֶשְׁפְּטָה אֶתְכֶם לִפְנֵי ה' אֶת כָּל צִדְקוֹת ה' אֲשֶׁר עֲשָׂה אִתְכֶם וְאֶת אֲבוֹתֵיכֶם". "זֶה דּוֹר דּוֹרְשָׁיו מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה" {תהלים כּד}. פְּלִיגִי בָה רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה וְרַבָּנָן. חַד אָמַר: דּוֹר לְפִי פָרְנָס, וְחַד אָמַר: פַּרְנָס לְפִי דּוֹרוֹ. לְמַאי הִלְכְתָא? אִילֵימָא לְמַעֲלְיוּתָא. דְּמַר סְבָר: אִי מַעְלִי דָּרָא - מַעְלִי פַּרְנָס. וּמַר סְבָר: אִי מַעְלִי פַרְנָס - מַעְלִי דָּרָא. הָא אִיכָּא יְהוֹיָקִים דְּלָא מַעְלִי וְדָרֵיה מַעְלִי, וְהָא אִיכָּא צִדְקִיָהוּ דְּהֲוָה מַעֲלִי וְדָרֵיה לָא הֲוָה מַעְלִי. דְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי: מַאי דִּכְתִיב {ירמיה כּו}: "בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת יְהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה", "וּבְרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת צִדְקִיָהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה" {שם כּח}. בִקֵשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִיר אֶת הָעוֹלָם לְתּוֹהוּ וָבוֹהוּ בִשְׁבִיל יְהוֹיָקִים, וְכֵיוָן שֶׁנִסְתַּכֵּל בְּדוֹרוֹ - נִתְיָשְׁבָה דַעֲתּוֹ. בִּקֵשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִיר אֶת הָעוֹלָם לְתּוֹהוּ וָבוֹהוּ בִשְׁבִיל דּוֹרוֹ שֶׁל צִדְקִיָהוּ, וְכֵיוָן שֶׁנִסְתַּכֵּל בְּצִדְקִיָהוּ - נִתְיַשְׁבָה דַּעֲתּוֹ":
"כל העולם המה קומה שלימה ופרצוף אחד, בסוד עולם שנה נפש. ומה שיש בפרט אדם יחידי - כך הוא בכלל. וכמו שיש באדם פרטי חומר וצורה - כך הוא בכלל עיר או מדינה: הראשי עם הם הצורה והנשמה של בני הדור, ובני הדור הם החומר של הצורה. לכך דרשו במסכת ערכין יז ע"א: זֶה דּוֹר דֹּרְשָׁו מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה: {תהלים כד ו} - שהדור לפי דורשיו ודורשיו לפי הדור. כי לפי זכות ובהירות הנשמה - כך הוא זכות הגוף, שאם הנשמה עכורה - הגוף יותר עכור, וההיפוך בהיפוך. לכך משה שהיה סוד הדעה - לכן בני דורו היו גם כן דור דעה. וכן בכל דור הוא בערך בחינה זאת. לכך אם רוצה לתקן הכלל - צריך תחילה תיקון הפרט בתיקון עצמותו שיעשה מן חומר שלו צורה, ואז ממילא נתעורר בהם בכלל העולם שהם כלולים בו גם כן התעוררות תשובה, ובנקל יוכל לתקן דורו שיעשה מחומר
שלהם צורה. וכשמוכיח את הרבים וכולל את עצמו בתוכחתו - אז עושה בהם רושם":
סגולה להינצל מסכנה
"כי יעקב אבינו הכין עצמו לפני פגישתו עם עשיו לג' דברים: דורון, תפילה, מלחמה. והוא הסדיר תפילתו בזה הלשון: ריבונו של עולם! אני יודע שגם הרעה הוא לטובה, אך אתה א"ל ולא אדם ולכן תוכל לעשות מאותה הרעה - טובה ממש ולא רק רעה שהיא טובה. כי כל
עוד לא נתגלה שאותה רעה היא בעצם טובה – האדם בינתיים בסכנה ח"ו:
דאם אדם בא לסכנה וצריך לנס, אזי יתן פדיון ח"י גדולים [מאה שמונים] בשביל נרות לבית הכנסת, ויאמר בפה מלא: אני מנדר אותן ח"י גדולים לנרות בשביל נשמת רבינו מאיר בעל הנס! אלהא דמאיר עננו! אלהא דמאיר עננו! ובכן יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו כשם ששמעת את תפילת עבדך מאיר ועשית לו נסים ונפלאות - כן תעשה
עמדי ועם כל עמך ישראל הצריכים לנסים נסתרים ונגלים, אמן כן יהי רצון":
כי הוא מדבר עם המלך
משנה מסכת אבות פרק ב י
"הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יְהִי כְבוֹד חֲבֵרָךְ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ, וְאַל תְּהִי נוֹחַ לִכְעוֹס. וְשׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתָךְ. וֶהֱוֵי מִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד אוּרָן שֶׁל חֲכָמִים, וֶהֱוֵי זָהִיר בְּגַחַלְתָּן שֶׁלֹּא תִכָּוֶה, שֶׁנְּשִׁיכָתָן
נְשִׁיכַת שׁוּעָל, וַעֲקִיצָתָן עֲקִיצַת עַקְרָב, וּלְחִישָׁתָן לְחִישַׁת שָׂרָף, וְכָל דִּבְרֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ":
כי התנאים נהגו לומר מילתא דבדיחותא קודם הלימוד כי הא דרבה מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא{שבת ל ע"ב}, והטעם: כי יש קטנות וגדלות בעולם שנה נפש. ועל ידי מילתא דבדיחותא - עולה מהקטנות ומתדבק להגדלות. והנה בזמן הגדלות שיש בעולם, דהיינו שיוכל ללמוד ולהתפלל בדחילו ורחימו, יראה ואהבה, ויודע כי הוא מדבר עם המלך הגדול ומתדבק בו יתברך שמו - אין תענוג גדול יותר מזה והוא בחינת גדלות. מה שאין כן בימי הקטנות שיש בעולם, אז צריך האדם מלחמה גדולה כדי שיוכל להתקרב אליו יתברך שמו. וזהו עיקר השכר שיש לאדם שעושה על צד ההכרח, וגם כשלא יוכל לעשות הטוב בפועל, מכל מקום {תהלים קיט יא}: בְּלִבִּי צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ לְמַעַן לֹא אֶחֱטָא לָךְ, ומבחוץ יעשה מלאכתו בעניינים הגשמיים הנצרכים לו. וזהו שאמרו חכמינו ז"ל בעניין תורה ומלאכה רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר, יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן. וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן {אבות ב ב}. וגם על ידי סיפורים שמספר עם חבירו - יכול לעשות על ידי זה ייחודים:
ובזה יובן: וֶהֱוֵי מִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד אוּרָן שֶׁל חֲכָמִים {אבות פרק ב י}. רצו לומר: כשהם בגדלות ועוסקין באור תורה ותפילה שהם מתלהבין באור אש ממש - פשיטא דתיהוי מתחמם כְּנֶגֶד אוּרָן. אבל הֱוֵי זָהִיר בְּגַחַלְתָּן. רצו לומר: כשהם בימי הקטנות שאין להם אור להתלהב באור פנימי, שאז נקראים גחלת בלי אור פנימי וירצה התלמיד ללמוד ממנו מה שעוסק בגשמיים, ואינו יודע מה שמקיים הרב - אז בְּלִבִּי צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ לְמַעַן לֹא אֶחֱטָא לָךְ {תהלים קיט יא}, לעסוק בגשמיי ומכוון בפנימי ורוחניי, והתלמיד ילמוד ממנו מה שנגלה לו עוסקו בגשמיי בלבד בלא הכוונה הפנימית – ויענש ח"ו, שֶׁנְּשִׁיכָתָן נְשִׁיכַת שׁוּעָל, וַעֲקִיצָתָן עֲקִיצַת עַקְרָב. וזהו עַקְרָב - ע' קרב, שהחכם מקרב עי"ן המדרגות והמידות של העולם הזה לשרשן
העליון, והתלמיד אינו יודע מזה וסובר שהרב עוסק בגשמיי כפשוטו, ועל כן יזהר":