הבעל שם טוב הק' על פרשת לֶךְ לְךָ

• הדפסה
• דואל

בעזרת מלך יחיד א"ל חי העולמים
תורת הלוחות הראשונים
הבעל שם טוב הק' על פרשת לֶךְ לְךָ
מפי מורנו דב"ר הכהן סטבסקי שליט"א
בית הבעל שם טוב

סגולה להחליש אנשי השקר
"וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה. כשיש כמה ראשים ראשי ערב רב בעיר או במדינה, המתנהגים בשקר והתנשאות של שוא, ויש במדינה צדיק אחד המתנהג באמת בלב אמת ובלב טהור ונשבר, כאשר עוסק בתורה לשמה ובתפילה ומדבק את עצמו אל האמת - אז יִתְפָּרְדוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן ושקר, ולא יהיה להם כח כל כך להשפיל האמת ולרומם השקר. ובלבד שינהגו בלב אמת":

משל לשניים שהלכו ביער בדרך לסטים
"משל שהיה בדרך יער מושב לסטים, והיה מאוד סכנה לכל עובר דרך שם. ונזדמן שהלכו שנים דרך היער ההוא, אחד היה שיכור כשכרותו של לוט, ואחד היה בדעת מיושבת, ולשניהם פגעו הליסטים וחסמו וגזלו והיכום ופצעום, ונשאר להם רק נפשם לשלל. ובעברם לשם ולהלן פגעו אנשים באלו השנים, וקצת מהם שאלו לזה השיכור איך עבר דרך היער בשלום או לא? והשיב: שלום! אין שום סכנה כלל! ושאלו אותו: מה אלו הכאות וחבורות ופצעים? ואינו יודע להשיב. וקצת שאלו לזה הפיקח, ואמר: חס ושלום! ושיזהרו כי יש לסטים! והאריך באזהרתו להם. והנפקותא בזה, שזה הפיקח ידע להזהיר אחרים שלא ילכו שם כי אם בזריזות ומזויינים וכיוצא, מה שאין כן זה השיכור אינו יודע להזהיר כלל. וכך הצדיק עובד ה' יודע ממלחמת היצר הרע ומליסטים שבדרך עובד ה', שהוא מסוכן, ותמיד חיי צער יחיה, איך להינצל ממצודתו ויודע להזהיר אחרים מסכנת לסטים זה, וְיוֹסִיף דַּעַת - יוֹסִיף מַכְאוֹב. מה שאין כן הרשע ששמח בשמחת יצר הרע תמיד ואומר שלום כי אין סכנה בזה העולם":

ייחוד כתר כל הכתרים וסגולה להעלות את הנשמה ממעמקים
"וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי - הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי {במדבר יא}. יש לכוון בקדושת כתר שם ככ"ה: כ'תר כ'ל ה'כתרים. והוא סגולה נפלאה להעלות הנשמה ממעמקים":

כח הבחירה – ראשית הכל
"ראשית דבר:
א. צריך להיות הבחירה לבחור בטוב.
ב. ואחר הבחירה צריך להיות פיו ולבו שווין.
ג. להאמין באמונה שלימה בלי שום פניה שמלא כל הארץ כבודו ובכל דבר יש חיותו יתברך שמו.
ד. לפיכך כל אהבה ויראה וכל שאר מידות - הכל הוא ממנו יתברך שמו, אפילו דברים רעים שבעולם.
ה. לכן אין רשאי לאהוב ולירא ולפאר ולנצח ולהודות ולייחד ולהמליך חוץ ממנו יתברך.
ו. כי ראוי לחשוב: באותו דבר שאני מתיירא ממנו או אני אוהב את הדבר, ראוי לחשוב מהיכן באה לכאן היראה או האהבה? הלא הכל ממנו יתברך שנתן היראה והאהבה אפילו מדברים רעים, למשל חיות רעות וכו'. ולפיכך אין היראה כי אם ממנו יתברך, ולמה לי לירא מניצוץ אחד ממנו שהבחינה רעה, ויותר טוב לקשר אותו ביראה גדולה, וכן באהבה, וכן בכל המידות, להוציא משם הניצוץ ולהעלותו אל שורשו.
ז. וכן כשמדבר - אל יחשוב שהוא המדבר, אלא החיות שבו הוא הבורא יתברך מדבר בו והוא מעלה על ידי זה הדיבור אל שורשו, ובזה גם כן נכלל ההשתוות, כי כן הדיבור גם כן אצל חבירו כמו אצלו, הכל מאתו יתברך.
ח. וכן בעת האכילה יהיה מחשבתו להוציא החיות שבה להעלותה למעלה בעבודת הבורא יתברך וכן בכל שאר דברים.
ט. הכל יהיה מחשבתו לעשות כדי לקשר עצמו למעלה":

סגולה לבטל גזירות רעות – לקשר אני לאין
"וְהֶאֱמִן בַּיהֹוָ"ה - וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה. כתוב בזוהר הקדוש (פר' לך ד"צ ע"ב): ויחשבה לו - דאף על גב דאיהו דינא כאילו הוא רחמי וכו'. דעל ידי האמונה הוא מקשר מלכות הנקרא אני אל המחשבה הנקרא אין, ועל ידי זה יוכל לבטל כל גזרות רעות. כי האמונה בו יתברך שמו - הוא הדביקות, והיא תכלית השלימות. והאמונה היא סיבה לבטחון, שיבטח בהשי"ת בכל מאורעותיו":

סגולה לקצר את הזמן
"וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם: יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. יש דברים שנעשים במשך זמן ארוך, כגון בית דירה גדולה ובו חדרים נאים ואילנות טובים, אם רצון האדם לתפוס זה במחשבה - יכול לתפוס כל הדבר בשעה אחת וברגע אחד. אבל אם ברצונו אחר כך לסדר הדבר ולעשות רצונו - צריך להיות נמשך בזמן ארוך, שהמחשבה מקצר הדבר והעשייה הוא בהמשכה לפרטיה. ואם האדם עושה מצוות ומעשים טובים, אז נעשה זאת למעלה מן העולם, ומדבק את עצמו לעולם המחשבה. וזהו שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו: אם יעשו ישראל רצוני ומצוותי - אז יהיה עולם המחשבה ויהיה הזמן קצר, ואם לאו - יהיה ארבע מאות שנה":

משל באבן פגומה
"וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי - וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל. משל למלך אחד אדוק מאוד בעבודה הזרה שלו הידועה באדום. ופעם אחת עשה משתה לכמה שרי מדינות ומלכים, ובטוב לבו ביין שאל את פי כל שרי מדינה ומדינה על מהות עבודת האליל שלו. והשיבו כל אחד את אשר עם לבבו, אף שיש לכל אחד עבודה זרה מיוחדת, מכל מקום הודו קצת לעבו"ז שלו שהיה נביא, זה אומר בכה וזה אומר בכה. ובהגיע לשאול את פי היהודי, אמר שהיה אותו האיש אדם רשע מישראל. וחרפה היה לו מאוד למלך למייצר לו. אמר לו היהודי: נמשיל לך משל, שהיה איש אחד בקי באבנים טובות, והיה לו אבן שהיה בו פגם ורימה, באופן שלא יוצלח לשום דבר, ואינו שווה בעיניו אף פרוטה אחת. מה עשה? כסות ולשון שינה איך שהוא עובד אדמה ויש לו למכור אבן אחת באין מבין מהות האבן, ומכרו לאיש אחד בכמה זהובים, וזה מכר לחבריו, וחבירו לחבירו עד שהגיע למלך. ובהגיעו לרשות המלך קרא לכל מביני האבנים טובים שיאמרו ערך האבן, וכל אחד הפריז על ערך האבן כדי להחניף למלך, עד שהגיע לשאול פי אותו המבין שמכר את האבן, ואמר שאינו שווה כלום כי יש בו חסרון ופגם ורימה. וחרה למלך עד למאוד. והשיב זה האיש: הלא אני הוא שהחלפתי שמלותיי ומכרתי אבן זה וממני הוא. כך העניין בעבודת האליל שהוא מזרע ישראל ומי יודע מהותו יותר ממנו":

משל למלך שעשה סעודה לעבדיו כדי שילכו לעבודתו
"משל למלך שעשה סעודה לעבדיו כדי שילכו לעבודתו לחרוש או לקצור את השדה. והלכו נערים וזקנים אל הסעודה, ואמרו המשגיחים: מה לאלו הקטנים כאן? והשיבו שגם הם חשובים כמו גדולים, והכניסו אותם לסעודה. וכאשר באו אל העבודה ולא עשו עבודת המלך, אמרו: מדוע אינכם עושים עבודת המלך? והשיבו: הלא קטנים אנחנו! ותמהו: מה זה לאכילה ושתייה יחשבו לאנשים ולעבודה הם קטנים? כי לאכילה ולשכר היו הרבה, ולמלאכה היו מועטים וקטנים":