בעזרת מלך יחיד א'ל חי העולמים
הַבַּעַל שֵׁם טוֹב עַל פָּרָשַׁת חוקת
תורת הלוחות הראשונים
מפי מורנו דב"ר הכהן סטבסקי שליט"א
בית הבעל שם טוב
שורש פרה אדומה
במדבר יט ב
"זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָ"ה לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל. היכן רמוזה פָרָה אֲדֻמָּה לבוא מזה לעבודת ה' יתברך תמיד? שכל המצוות הם נצחיות בשכל, אף שבפועל הם בזמן ובמעשה - מכל מקום בשכל הם תמיד נצחיים. כי התורה היא אלהותו ונצחיות, שכל התורה צריכה להימצא תמיד בכל זמן בדרך חכמה ושכל, שיש ללמוד מכל מצוה רמיזתה. והשאלה על פרה אדומה היא כיצד מתקיימת מצוותה היום? שהרי אפילו בזמן בית המקדש לא נהג אלא לעתים רחוקות, כדאיתא במשנה במס' פרה {פרק ג משנה ה}: וּמִי עֲשָׂאָם? הָרִאשׁוֹנָה עָשָׂה משֶׁה, וְהַשְּׁנִיָּה עָשָׂה עֶזְרָא, וְחָמֵשׁ מֵעֶזְרָא וְאֵילֵךְ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: שֶׁבַע מֵעֶזְרָא וְאֵילֵךְ. ומה גם שמטהרת טמאים ומטמאה טהורים?
וזהו עניין הגבהות. כי מתחילה אם האדם מתנהג בדרך לא טוב והוא רחוק מה' יתברך, התחלת תיקונו הוא מצד הגבהות ושלא לשמה, כמו להתפארות, או בשביל שיזכה לעולם הבא שזהו גם כן גבהות נסתר, שחושב שראוי שישלם לו ה' יתברך שכר על מעשיו וחושב את עצמו שעושה איזה דבר למענו יתברך שמו. ובאמת מצידנו, בלתי כח הבורא - מה אנו? והאיך יתכן לקבל שכר? רק שמתחלה אי אפשר לבוא לזה וחס ושלום ישאר בחיצוניות, והותר לו לאחוז בגבהות והתפארות ויעשה שלא לשמה {פסחים נ ע"ב}: דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לְעוֹלָם יַעֲסֹק אָדָם בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, שֶׁמִתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ - בָּא לִשְׁמָהּ:
אבל ב'לִשְׁמָהּ' צריך להיות זך ונקי מכל סוג גבהות, כי אם יתערב בו גבהות - חס ושלום תפסול העבודה. נמצא, הגבהות מטהרת הטמאים הרחוקים מה' יתברך, ומטמא את הטהורים שנתקרבו כבר לה' יתברך, שחס ושלום אם יתערב בהם גבהות - יתועב לפני ה':
והעניין הזה אפילו בצדיקים שכבר הם טהורים הוא נוהג תמיד על דרך הנ"ל, שצריך להתקרב לה' יתברך בגבהות ושפלות. כי קודם שרוצה האדם להתקרב לה' יתברך על ידי איזה מצווה גדולה ותורה או תפילה - נמצא שעדיין הוא מרוחק. ונמצא שלערך הקירוב שיתקרב ויתקדש אחר כך על ידי העובדא שעתיד לעשות - נקרא עתה על דרך הכינוי טמא ומרוחק מהשם יתברך:
ואי אפשר להתקרב לה' יתברך אם לא יהיה לו גבהות. פירוש, דיש קטנות וגדלות בקדושה, ולעומת זה בסטרא אחרא רחמנא ליצלן. דבסטרא אחרא קטנות היינו שהיצר הרע אומר לו אתה אינך ראוי לעשות מצוה גדולה ועובדא כזו, ועל כן צריך שיגבה לבו בדרכי ה' יתברך, כמאמר רבותינו ז"ל במשנה {סנהדרין לז ע"א}:
לְפִיכָךְ נִבְרָא אָדָם יְחִידִי. [א.] לְלַמְּדְךָ: שֶׁכָּל הַמְאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל - מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ אִבֵּד עוֹלָם מָלֵא. וְכָל הַמְקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל - מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא. [ב.] וּמִפְּנֵי שְׁלוֹם הַבְּרִיּוֹת - שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ: אַבָּא גָּדוֹל מֵאָבִיךָ! [ג.] וְשֶׁלֹּא יְהוּ הַמִּינִים אוֹמְרִים: הַרְבֵּה רָשֻׁיּוֹת בַּשָּׁמַיִם. [ד.] וּלְהַגִּיד גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שֶׁאָדָם טוֹבֵעַ כַּמָּה מַטְבְּעוֹת בְּחוֹתָם אֶחָד - כֻּלָּן דּוֹמִין זֶה לָזֶה, וּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, טָבַע כָּל אָדָם בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן, וְאֵין אֶחָד מֵהֶם דּוֹמֶה לַחֲבֵרוֹ. לְפִיכָךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד חַיָּב לוֹמַר: בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם!
דאם לא כן, יאמר לו יצרו שאתה אינך ראוי להתקרב אליו על ידי עובדא זו, לזה צריך להשתמש בגבהות, ושיגבה לבו בדרכי ה' להתקרב דווקא. ובאמת, הוא שפלות כמו שאמרנו לעיל, רק שדומה לגבהות נגד היצר הרע שרוצה לפתותו מצד מצוה, שמצוה להיות שפל. ואם כן על ידי גבהות זה - יטהר ויקרב את עצמו אל ה' יתברך כשיעשה העובדא של תורה או תפילה או מצווה. ואחר כך בעת העובדא שעושה אז אחר כך, צריך להיות נשמר מכל צד גבהות, וישפיל את עצמו לפני ה' יתברך ולפני כל. וזה קטנות שבקדושה, שלא ידמה לו שהוא גדול מחבריו כשרואה שהם אינם עושים עובדא זו. נמצא, הגבהות בשעת מעשה המצווה שאז הוא נקרא טהור, ואז הגבהות מטמא טהורים חס ושלום:
והגבהות נקרא פָרָה, שמפרה ומגדיל דעת האדם, וגם אֲדֻמָּה מצד הקליפה, על כן צריך להשְׁלִיךְ אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת דאמרינן בגמרא {ובמדרש תנחומא פר' מצורע סימן ג}:
כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא - טָמֵא הוּא, בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ {ויקרא יג מו}. מחוץ למחנה ישראל, לכך נאמר: וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן, והוא בא. מה תקנתו ויתרפא? ישפיל עצמו מגאותו כתולעת וכאזוב {רש"י ויקרא יד ד}:
עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת - ג' מינין הללו כנגד שלושת אלפי איש שנפלו בעגל. וארז -הוא הגבוה מכל האילנות. ואזוב - נמוך מכולם. סימן שהגבהות שנתגאה וחטא - ישפיל את עצמו כאזוב ותולעת, ויתכפר לו:
פירוש: שהגבורות והגדלות שיקח לעצמו לעשיית המצוה - יהיה מדוד ומשוער באמה ובמידה, ואחר כך תיכף ישפיל עצמו כאזוב, ונקרא זה פרה אדומה המטהרת טמאים:
על פי הקדמה ידועה שהתורה היא קדומה ואינה בתוך הזמן. והנה מה שייך סיפור המעשה בדיבור הקדום לזמן? אלא בודאי שסיפור המעשה הזאת הוא ההווה תמיד. וגם באדם הנקרא עולם קטן יש בו גם כן סיפור המעשה ההוא:
ב' מיני מוסר
"יש שני מיני מוסר: אחד לתלמידי חכמים ואחד להמוני עם, ולכל אחד צריך לומר לפי בחינתו ומדרגתו. וכמו שאמרו בזוהר הקדוש {יתרו עט ע"ב}:
וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן הָהָר לֵאמֹר: כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְגוֹ'. ר' יִצְחָק פָּתַח {תהלים סה}: אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכּוֹן חֲצֵרֶיךָ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּהַהוּא בַּר נָשׁ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעֵי בֵּיהּ - וְקָרִיב לֵיהּ, לְמִשְׁרֵי בְּגוֹ הֵיכָלָא קַדִּישָׁא. דְּכָל מַאן דְּאִיהוּ אִתְרְעֵי בֵּיהּ לְפוּלְחָנֵיהּ - רָשִׁים הוּא מֵרְשִׁימִין דִּלְעֵילָּא, לְמִנְדַּע דְּהָא הוּא אִתְבָּחַר מִקַּמֵיהּ דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא עִלָּאָה לְמִשְׁרֵי בִּמְדוֹרוֹי. וְכָל מַאן דְּאִשְׁתְּכַח בֵּיהּ הַהוּא רְשִׁימָא - אַעְבַּר בְּכָל תַּרְעִין דִּלְעֵילָּא, וְלֵית דְּיִמְחֵי בִּידוֹי, ע"כ:
שצריך להזהיר על שום פנייה חיצונית לתלמידי חכמים, מה שאין כן להמוני עם שרי, שזהו כוונת חכמינו ז"ל {פסחים נ ע"ב}: רָבָא רָמִי כְּתִיב {תהלים קח}: כִּי גָדוֹל מֵעַל שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ. וּכְתִיב {שם נז}: כִּי גָדוֹל עַד שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ, הָא כֵּיצַד? כָּאן בְּעוֹשִׂין לִשְׁמָהּ, כָּאן בְּעוֹשִׂין שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. כִּדְרַב יְהוּדָה אָמַר רַב, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לְעוֹלָם יַעֲסֹק אָדָם בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, שֶׁמִתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ - בָּא לִשְׁמָהּ:
וזה עניין פרה אדומה שמטמא טהורים ומטהר טמאים וכו":
עניין ענוה פסולה ומשל היושב על העגלה וישן
"עניין ענוה פסולה. יש טועים וסוברים שענווה הוא מצווה ומתלבש בה ובלבו נתוסף לו עוד מעלה, וסובר שאין כמהו, וזולת כל מעלותיו הוא גם כן עניו. התבונן נא בני, ותקיים {ויקרא ו ה}: וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה על מחשבת לבך, ותמצא שכן הוא:
האדם אף על פי שיש בו גדלות וגאווה, ונדמה לו שהוא למדן גדול ויחסן ובעל מידות טובות וצדיק וירא ונעים ונחמד, ולפי מעלתו היה ראוי לו שלא להתחבר ולפנות לשום אדם. רק שאינו נוהג כך שלא יחזיקוהו לבעל גאווה, וסובר שמצווה להיות עניו, על כן עושה את עצמו עניו:
ומשל למה הדבר דומה? ליושב על עגלה וישן כשנוסע עמו בעל העגלה על הר גבוה. ואחר כך כשהוא בא על ההר, הדרך שם ישר. ואם נתעורר אז האדם הישן ואומרים לו שהוא על ההר - אינו מאמין, מפני שאינו רואה שום סימן. אך כשירד מן ההר בשיפוע השני - אז יתוודע לו שבאמת היה עד עכשיו על ההר. וכן האדם נולד על זה ההר שהוא הגבהות, ולא יבחין זה אלא כשירגיל את עצמו בתכלית הכניעה והשפלות":
כח הפועל – בנפעל: המנורה שיש בה מחשבה זרה
"וכשבא הבעש"ט לקהילת קודש שדה לבן, והיה שם אב בית דין צדיק אחד, ושמו רבי חיים. והבעש"ט התפלל בשדה. וכשבאו לעיר עדיין היו מתפללים בבית הכנסת, והלך לשמוע קדושה, ועמד בעזרת בית הכנסת, וציווה לגבאי שילך ויעקור המנורה מתפילתו:
ראה הרב אב"ד הצדיק שאין המנורה נגדו ואיננה. שאל על הדבר ואמרו לו: הבעש"ט עומד בעזרת נשים. ותיכף אחר הקדושה יצא אצלו לעזרה ושאל להבעש"ט מדוע לקח את המנורה?
ואמר הבעש"ט וענה: כי מחמת מנורה זו יש לך תמיד מחשבה זרה אחת בתפילתך:
ויש חלוקי דעות בזה עניין עשיית המנורה: יש אומרים שהסופר שיחק עם כלב בשעת כתיבתו המנורה הנ"ל, ויש אומרים שהיה רשע גדול":
הבעל שם טוב מפיל כומר מכשף
שמעתי שהיה פעם אחת כומר אחד בקהילת קודש מעז'בוז' אצל הקומיסר שהוא הממונה של שר העיר, ועשה צרות גדולות לישראל מאותה העיר. ובני העיר היו מציקים את הבעל שם טוב שיתפלל לגרש אותו מן העיר. ואמר להם הבעש"ט: אינני רוצה להתגרות עימו כי הוא מכשף גדול, וכשאתחיל להתעסק עימו ירגיש תיכף. ולא עסק הבעל שם טוב בזה כלום:
פעם אחת לחץ הכומר המכשף הנ"ל את בני העיר מאוד, ובאו אנשי העיר אל הבעל שם טוב בצעקה ובקובלנא רבה למה לא מתפלל עליהם. ענה להם הבעש"ט: מה אעשה עמכם? אני אתחיל לעסוק עימו, אבל בלט ובנחת, בכדי שלא ירגיש. והתחיל הבעש"ט בתפילות, ותיכף הרגיש בכך הכומר:
פעם אחת נסע הבעל שם טוב על הר אחד בעליה, ופגע בו בכומר המכשף שירד מן ההר. ואמר לו הבעש"ט להכומר שיהיה לו מפלה, ואילו היה חס ושלום להיפך, שהבעש"ט היה יורד מן ההר ולא העולה - לא היה טוב לו, אלא מאחר שהוא העולה והכומר המכשף הוא היורד – ודאי תהיה לכומר מפלה!
וכן היה, שהיה לכומר מפלה גדולה. כי באו מן שר העיר ונטלו ממנו את רכושו וממונו - והורידו אותו ממקומו. והוכרח לשלם לכל היהודים שבעיר לכל אחד ואחד תביעתו עד שנעשה הכומר עני, ונסע מן העיר בסוס אחד עם עגלה בזויה:
ומן מורנו לייב מסינאמי שמעתי נוסח אחר: כי עשה הכומר להבעל שם טוב כישוף. כי כאשר נסע הבעל שם טוב על הגשר שעל הנהר אצל הריחיים, נשא עגלת הכומר בכישוף עם הסוסים ודחף וזרק את העגלה של הבעש"ט מן הגשר למים. והבעל שם טוב עיכב את העגלה סמוך למים שלא תדרדר העגלה לתוך עומק המים, והעמיד את הלאטאקס [צירי העגלה] שיעצרו את הגלגלים. והניח את הדפים על המים כדי לעלות שוב על הגשר. ויצאו האנשים מהעגלה ושכרו ערלים והוציאו את הסוסים עם העגלה מתוך הנהר:
אז אמר הבעל שם טוב: כיוון שהוא יודע הכומר שאני מתעסק עמו להיצר צעדיו - יהי לו בוודאי סוף רע! וכן היה: