פרשת במדבר

• הדפסה
• דואל

בעזרת מלך יחיד א'ל חי העולמים
תורת הלוחות הראשונים
מפי מורנו דב"ר הכהן סטבסקי שליט"א
הַבַּעַל שֵׁם טוֹב עַל פָּרָשַׁת בַּמִּדְבָּר
בית הבעל שם טוב

ולא יתבייש מן המלעיגים עליו בעבודת ה'

במדבר א א
"במדרש רבה {פרשה א סימן ג}: וַיְדַבֵּר יְהֹוָ"ה אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם {במדבר א א}. עד שלא עמד אהל מועד, דיבר עמו בסנה, שנאמר {שמות ג ד}: וַיַּרְא יְהֹוָ"ה כִּי סָר לִרְאוֹת, וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר: משֶׁה משֶׁה! וַיֹּאמֶר: הִנֵּנִי! ואח"כ {שם יב א}: וַיֹּאמֶר יְהֹוָ"ה אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם. ודיבר עמו במדין' שנאמר {שם ד יט}: וַיֹּאמֶר יְהֹוָ"ה אֶל משֶׁה בְּמִדְיָן: לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ. ודיבר עמו בסיני, שנאמר {במדבר ג יד}: וַיְדַבֵּר יְהֹוָ"ה אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי. וכיון שעמד אהל מועד אמר: יפה הוא הצניעות, שנאמר {מיכה ו ח}: הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה יְהֹוָ"ה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ: כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ. הרי הוא מדבר עמו באהל מועד. וכן דוד אמר {תהלים מה יד}: כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ - פְּנִימָה, מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ. בַת מֶלֶךְ - זה משה, שנאמר {ישעיה יט ד}: וְסִכַּרְתִּי אֶת מִצְרַיִם בְּיַד אֲדֹנִים קָשֶׁה - אלו הן המכות שבא על מצרים. וּמֶלֶךְ עַז יִמְשָׁל בָּם - זה משה שהיה מלכה של תורה שנקראת עז, שנאמר {תהלים כט יא}: יְהֹוָ"ה עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, יְהֹוָ"ה יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלום. אמר הקב"ה: כך הוא כבודי, שאהא מדבר מלפנים, שנאמר {במדבר ז פט}: וּבְבֹא משֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ, וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים - וַיְדַבֵּר אֵלָיו:

"ומה שכתב הרמ"א {באורח חיים סימן א}: ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגין עליו בעבודת השם יתברך - רצונו לומר: דקאי אדלעיל. אימתי לא יתבושש מפני בני אדם? כשעושה כן גם בהצנע לכת. והכלל: שיהיה תורתו ועבודתו באמת ואמונה, פיו ולבו שוין, בין כשהוא עם בני אדם ובין כשהוא בהצנע לכת":

שני צדיקים
מסכת תענית כב ע"א
"רַב בְּרוֹקָא חוֹזָאָה הֲוָה קָאִי בְשׁוּקָא דְּבֵי לֶפֶט, הֲוָה שְׁכִיחַ אֵלִיָּהוּ גַּבֵּיהּ. אָמַר לֵיהּ: מִי אִכָּא בְהַאי שׁוּקָא בַּר עָלְמָא דְּאָתֵי? אָמַר לֵיהּ: לֵכָּא. אַדְהָכִי וְהָכִי אֲתָא הַהוּא גַבְרָא דַּהֲוָה מְסַיֵּם מְסָאנֵי אוּכְמֵי, וְלָא רָמִי חוּטֵי דְּתְכֶלְתָּא בִגְלִימֵיהּ. אָמַר לֵיהּ: הַאי בַר עָלְמָא דְּאָתֵי הוּא! קָרָא לֵיהּ, וְלָא אָתָא לְגַבֵּיהּ. אָזַל אִיהוּ אַבַּתְרֵיהּ, אָמַר לֵיהּ: מַאי עוּבְדָךְ? אָמַר לֵיהּ: זִיל הָאִידְנָא וְתָא לְמָחָר. אָמַר לֵיהּ: מָאי עוּבְדָךְ? אָמַר לֵיהּ: זַנְדוּקָא אֲנָא, וְאָסַרְנָא גַּבְרֵי לְחוּד, וְנָשֵׁי לְחוּד, וּבְלֵילָא רָמִינָא פּוּרְיָא בֵין גַּבְרֵי לְנָשֵׁי, כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיעַבְדוּ אִיסוּרָא. וְכִי חָזִינָא בַת יִשְׂרָאֵל דִּיהָבוּ עוֹבְדֵי כוֹכָבִים עֵינַיְיהוּ עָלַהּ - מָסַרְנָא נַפְשָׁאִי וּמַצִילְנָא לָהּ. זִימְנָא חֲדָא אִיתְרַמֵי נַעֲרָה מְאוֹרָסָה גַּבָּן, וִיהָבוּ בָּהּ עוֹבְדֵי כוֹכָבִים עֵינַיְיהוּ, וּבָעוּ לְמִינְסָה. אֲתָאִי דּוּרְדַיָא דְּחַמְרָא וְשַׁדָאִי לָהּ בְּשִׁיפּוּלָא, וַאֲמִינָא לְהוּ, דִּיסְתְּנָא הִיא. מַאי טַעְמָא סַיַּמְתְּ מְסָאנֵי אוּכְמֵי? וְלָא רָמִית חוּטֵי?

דְּאָזִילְנָא בֵינִי עוֹבְדֵי כוֹכָבִים, כִּי הֵיכִי דְּלָא לִידְעוּ דִּיהוּדָאִי אֲנָא. דְּכִי הֲוָה מִילְתָא דְּצִינְעָא וּבָעוּ לְמִיגְזַר גְּזֵירְתָּא מְגַלוּ לִי, וַאֲמִינָא לְהוּ לְרַבָּנָן, וּבָעוּ רַחֲמֵי וּמְבַטְלֵי לָהּ. מַאי טַעְמָא כִּי אֲמִינָא לָךְ אֲנָא, מַאי עוּבְדָךְ? אָמַרְתָּ לִי, זִיל הָאִידְנָא וְתָא לְמָחָר? אָמַר לֵיהּ: דִּבְהַהִיא שַׁעְתָּא הֲווּ גָּזְרֵי גְּזֵירְתָּא, וַאֲמִינָא אֵיזִיל בְּרֵישָׁא וְאַשְׁמְעֵיהּ לְהוּ לְרַבָּנָן כִּי הֵיכִי דְּלִיבָּעוּ רַחֲמֵי עָלַהּ דְּמִלְתָא וִיבַטְלוּנָהּ. אַדְהָכִי וְהָכִי אָתוּ תְּרֵי אַחֲרִינֵי. אָמַר לֵיהּ: הַנֵי נַמִי בְנֵי עַלְמָא דְּאָתֵי נִינְהוּ! אָזַל לְגַבַּיְּהוּ, אָמַר לְהוּ: מַאי עוֹבָדַיְּכוּ? אָמְרוּ לֵיהּ: אִינְשֵׁי בְדִיחֵי אֲנָּן! כִּי חָזִינָן אִינִשׁ דַּעֲצִיבָא דַּעֲתֵּיהּ - מְבַדְּחִינָּן לֵיהּ. אִי נַמִי, כִּי חָזִינָן בֵּי תְּרֵי דְּאִית לְהוּ תִּיגְרָא בַהֲדֵי הֲדָדֵי - טָרְחִינָן וְעָבְדִינָן לְהוּ שְׁלָמָא בַהֲדֵי הֲדָדֵי":

תרגום: ר' ברוקא מחוזאי היה מצוי בשוק של המקום. והיה מצוי אצלו אליהו הנביא. אמר לו פעם אחת לאליהו: האם יש בשוק זה על כל האנשים שבו מישהו שהוא בן העולם הבא? אמר לו: לא. בינתיים, ראה אדם אחד שהיה נעול נעליים שחורות ולא היו לו חוטי תכלת בבגדו. אמר לו אליהו לר' ברוקא: זה בן עולם הבא הוא! רץ אחריו, אמר לו: מה מעשייך? אמר לו: לך עכשיו שאין לי זמן ובוא מחר ונשוחח. למחרת אמר לו: מה מעשיך? אמר לו: שומר בית הסוהר אני ואני אוסר גברים לחוד ונשים לחוד ואני מכניס את מיטתי בין אלה לאלה כדי שלא יבואו לידי איסור, וכאשר רואה אני בת ישראל שנותנים גויים עיניהם בה - מוסר אני את נפשי ומציל אותה. יום אחד הייתה נערה מאורסה אצלנו שנתנו בה גויים עיניהם, לקחתי שמרי יין ושמתי לה בשיפולי בגדה ואמרתי: נידה היא, כדי שיניחו לה:

אמר לו ר' ברוקא: מה הטעם שאין לך חוטי ציצית ונועל אתה נעליים שחורות. אמר לו: יוצא ונכנס אני בין גויים ולבוש כך כדי שלא ידעו שיהודי אני, וכאשר הם גוזרים גזרה - אזי מודיע אני לחכמים והם מבקשים רחמים ומבטלים את גזרתם. ושאל אותו: ומה הטעם שכאשר אמרתי לך אני מה מעשיך ואמרת לי לך עכשיו ובוא מחר? אמר לו: באותה שעה גזרו גזירה ואמרתי בלבי: בתחילה אלך ואודיע להם לחכמים שיבקשו רחמים על הדבר. בינתיים באו שניים אחרים לשוק, אמר לו אליהו הנביא לר' ברוקא: אלה גם כן בני עולם הבא הם! הלך אליהם ואמר להם: מה מעשיכם? אמרו לו: אנשים שמחים אנו ומשמחים אנו את העצובים! וגם כן כאשר אנחנו רואים שניים שיש ביניהם קטטה - אנו טורחים ועושים ביניהם שלום, ע"כ:

"הני תרי בדחני שהיו בני עולם הבא {תענית כב ע"א} - היינו שני מיני בדחנות: מי שהוא במדרגה זו שכל העולם משחקין בו, מצד {ישעיה נט טו}: וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת - וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל, וַיַּרְא יְהֹוָ"ה - וַיֵּרַע בְּעֵינָיו כִּי אֵין מִשְׁפָּט, והוא משחק בכל העולם, והולך לבטח בעבודתו יתברך נוכח ה' דרכו":

אֲנִ"י ואֵי"ן
"פירוש הפסוק {קהלת ט י}: כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת - בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה, כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה. שהוא עניין חנוך מט"טרון שהיה מייחד קודשא בריך הוא ושכינתיה על כל תפירה ותפירה בעולם הזה. והעולה משם, שצריך לקשר המעשה עם המחשבה שהיא נשמתו הנקראת כֹחֲךָ, וזה נקרא: יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. ונודע כי המחשבה הנקרא אֵין, כשמקשר המעשה שהיא השכינה הנקרא אֲנִי עם המחשבה הנקרא אֵין - אזי מבטל כל גזירות קשות ורעות:

ובזה יובן {אבות א יד}: אִם אֵין אֲנִי לִי - מִי לִי? וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי - מָה אֲנִי? וְאִם לֹא עַכְשָׁיו - אֵימָתָי? רוצה לומר: כאשר אֲנִי מקשר המעשה עם המחשבה שהוא אֵין עם אֲנִי, זהו נקרא - לִי. ועל כל פנים אם אינו מכווין כל זה – יכווין לכל הפחות: מִי לִי, לקשר מלכות עם הבינה. כי כשלומד ואינו מבין - הוא מלכות, ואחר כך כשמבין - אז מקשר מלכות עם בינה ומבין. וזהו שכתוב: מִי לִי - נעשה יחוד עם הבינה שהוא מִי עם לִי שהיא מלכות, שהנשמה מבינה, שנאמר {איוב לב ח}: אָכֵן רוּחַ הִיא בֶאֱנוֹשׁ, וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּבִינֵם. וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, רצונו לומר: שעשה מעשה בעצם רק בלי מחשבה – מָ"ה אֲנִ"י, שהוא יחוד קול ודיבור על כל פנים. וכשיש גם כן מחשבה טובה מתלבשת בתוך קול ודיבור שלו - נעשה יחוד יותר עליון:

עוד יש לומר במשנה: אִם אֵין אֲנִי לִי - מִי לִי? וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי - מָה אֲנִי? דאיתא במשנה {דמאי ב ב}: הַמְקַבֵּל עָלָיו לִהְיוֹת נֶאֱמָן - מְעַשֵּׂר אֶת שֶׁהוּא אוֹכֵל וְאֶת שֶׁהוּא מוֹכֵר וְאֶת שֶׁהוּא לוֹקֵחַ, וְאֵינוֹ מִתְאָרֵחַ אֵצֶל עַם הָאָרֶץ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַמִּתְאָרֵחַ אֵצֶל עַם הָאָרֶץ - נֶאֱמָן. אָמְרוּ לוֹ: עַל עַצְמוֹ אֵינוֹ נֶאֱמָן, כֵּיצַד יְהֵא נֶאֱמָן עַל שֶׁל אֲחֵרִים?

מאחר שהוא אוכל אצל עם הארץ, דבר שאינו מתוקן כשיתארח אצל עם הארץ! ואם כן הכי נמי הלל לשיטתו אמר במשנה דלעיל באבות א יב: הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן: אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה. ושמא תאמר: איך אקיים אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת מאחר שהם שונאים אותו, וכַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים - כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם {משלי כז יט}, לכך בא במשנה שלאחריה לסתור זה. כי אהרן פתח צינור האהבה, כמו משה רבינו עליו השלום שפתח צינור היראה:

וזהו שנאמר: איך תרצה שאחרים יאהבוך, מאחר שאין אתה אוהב את עצמך? וכמו שאומר הפייט בשחרית דיום ב' דשבועות: קרוץ מחומר - מה מועילו? חומד ומתאוה - שאינו שלו! זה שיש לו - אינו שלו, כי היום כאן - ולמחר בקבר. קניין שאינו שלו - למה הוא לו? רוצה לומר: מאחר שאינו לחלוטין - למה הוא לו? יבין וישכיל וישמח במתת גורלו. רוצה לומר: ישמח ביראת השם יתברך ובתורתו שהיא מתת גורלו עולמית:

ומאחר שעסק האדם הוא תמיד לרדוף אחר המותרות, שאינו נשאר ממנו כלום לעצמו, רק לזולתו לאשתו עם בעל אחר, והוא יצא בגפו מעולם הזה - אם כן אין זה אוהב לעצמו. ומכל שכן לפי מה שאמרו רבותינו ז"ל: מחלוקת אחת דוחה מאה פרנסות, לשון הרע אחת דוחה מאה תשובות, ביזוי תורה אחד דוחה מאה שמחות, נבלות פה אחד דוחה מאה הבטחות, וכיוצא בזה. אם כן, היש לך שונא גדול ממה שהוא שונא לעצמו? וזהו שכתוב: אִם אֵין אֲנִי לִי - מִי לִי? כשאין אני אוהב את עצמי - מי לי לאוהב. וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי - מָה אֲנִי?

דכתב האלשיך במגלת אסתר בפסוק {אסתר ב כב}: וַיִּוָּדַע הַדָּבָר לְמָרְדֳּכַי וַיַּגֵּד לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי, וזה לשונו: הורה לנו מוסר נאה בל ידרוש כל אדם שלום וטוב לעצמו ולא לחבירו, והשם יתברך הוא ידרוש שלום הכל. כי בהיפך הוא: כי כשהאדם שם פניו להיטיב רק לעצמו ולא לחבירו - וכן רעהו כיוצא בו, אז אין הקדוש ברוך הוא מיטיב לאחד מהם. כי אדרבא כָּל הַמְּבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל חֲבֵרוֹ, וְהוּא צָרִיךְ לְאוֹתוֹ דָבָר - הוּא נַעֲנָה תְחִלָּה {בבא קמא צב ע"א}. וזהו מצות עשה וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ {ויקרא יט יח} הכוללת כל התורה. ומרדכי ואסתר החזיקו במידה זו, שכל אחד רצה להיטיב לחבירו - והשם יתברך היטיב לשניהם:

והרי החדשות מהרי מירון – מפיו של רבי שמעון:
שבת לג ע"א

"דְּיָתְבִי רַבִּי יְהוּדָה, וְרַבִּי יוֹסֵי, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן. וְיָתִיב יְהוּדָה בֶן גֵּרִים גַּבַּיְיהוּ. פָּתַח רַבִּי יְהוּדָה וְאָמַר: כַּמָּה נָאִים מַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל אוּמָּה זוֹ - תִּקְנוּ שְׁוָוקִים, תִּקְּנוּ גְּשָׁרִים, תִּקְּנוּ מֶרְחֲצָאוֹת. רַבִּי יוֹסֵי - שָׁתַק. נַעֲנָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי וְאָמַר: כָּל מַה שֶׁתִּקְּנוּ - לֹא תִּקְנוּ אֶלָּא לְצוֹרֶךְ עַצְמָן! תִּקְּנוּ שְׁוָוקִים - לְהוֹשִׁיב בָּהֶם זוֹנוֹת, מֶרְחֲצָאוֹת - לְעַדֵּן בָּהֶם עַצְמָן, גְּשָׁרִים - לִיטּוֹל מֵהֶם מְכָסִים. הָלַךְ יְהוּדָה בֶן גֵּרִים וְסִפֵּר דִּבְרֵיהֶם, וְנִשְׁמְעוּ לַמַּלְכוּת. אָמְרוּ: יְהוּדָה שֶׁעִילָּה - יִתְעַלֶּה. יוֹסֵי שֶׁשָּׁתַק - יִגְלֶה לְצִפּוֹרִי. שִׁמְעוֹן שֶׁגִּינָה – יְהָרֵג:

אָזַל הוּא וּבְרֵיהּ, טָשׁוּ בֵּי מִדְרָשָׁא. כָּל יוֹמָא הֲוָות מַיְיתִי לְהוּ דְבֵיתְהוּ רִיפְתָּא וְכוּזָא דְּמַיָּא, וּכְרַכֵי. כִּי תָּקִיף גְּזֵירָתָא, אָמַר לֵיהּ לִבְרֵיהּ: נָשִׁים דַּעֲתָּן קַלָּה עֲלֵיהֶן, דִּילְמָא מְצָעֲרֵי לָהּ וּמְגַלְּיָא לָן. אֲזַלוּ:

טָשׁוּ בִּמְעָרְתָּא. אִתְרָחֵישׁ נִיסָּא: אִיבְרִי לְהוּ חָרוּבָא וְעֵינָא דְּמַיָּא. וַהֲווּ מְשַׁלְּחֵי מִנַּיְיהוּ, וְהֲווּ יָתְבֵי עַד צַוַּארַָיְיהוּ בְחָלָא. כּוּלֵי יוֹמָא גָּרְסִי, בְּעִידָּן צַלּוּיֵי - לָבְשׁוּ, מִיכְּסוּ וּמְצַלּוּ, וְהָדָר מְשַׁלְּחֵי מָנַיְיהוּ, כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיבְלוּ. אִיתְיבוֹ תְּרֵיסַר שָׁנֵי בַמְעָרְתָא. אָתָא אֵלִיָּהוּ וְקָם אַפִּתְחָא דִּמְעָרְתָא, אָמַר: מַאן לוֹדְעֵיהּ לְבַּר יוֹחַי דְּמֵית קֵיסָר וּבָטֵל גְּזֵירְתֵיהּ? נַפְקוּ. חָזוּ אִינַּשֵּׁי דְּקָא כָּרְבִי וְזָרְעִי. אָמַר: מַנִּיחִין חַיֵּי עוֹלָם וְעוֹסְקִין בְּחַיֵי שָׁעָה?! כָּל מָקוֹם שֶׁנּוֹתְנִין עֵינֵיהֶם - מִיָּד נִשְׂרָף. יָצְתָה בַת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם: לְהַחְרִיב עוֹלָמִי יְצָאתֶם? חִזְרוּ לִמְעָרַתְכֶם!

הָדוּר אָזוּל, אִיתֵיבוֹ תְּרֵיסַר יַרְחָא שַׁתָּא. אָמְרֵי: מִשְׁפַּט רְשָׁעִים בְּגֵיהֵנָּם - שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ! יָצְתָה בַת קוֹל וְאָמְרָה: צְאוּ מִמְּעָרַתְכֶם! נַפְקוּ. כָּל הֵיכָא דַּהֲוָה מָחֵיי רַבִּי אֶלְעָזָר - הֲוָה מָסֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי. אָמַר לוֹ: בְּנִי! דַּי לָעוֹלָם אֲנִי וְאַתָּה. בַּהָדֵי פַּנְיָא דְּמַעֲלִי שַׁבְּתָא חָזוּ הַהוּא סָבָא דַהֲוָה נָקִיט תְּרֵי מְדָאנֵי אָסָא, וְרָהִיט בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. אָמְרוּ לֵיהּ: הָנֵי לָמָּה לָךְ? אָמַר לְהוּ: לִכְבוֹד שַׁבָּת. וְתִסְגֵי לָךְ בְּחַד? חַד כְּנֶגֶד זָכוֹר, וְחַד כְּנֶגֶד שָׁמוֹר! אָמַר לֵיהּ לִיבְרֵיהּ: חָזִי כַּמָּה חֲבִיבִין מִצְוֹת עַל יִשְׂרָאֵל! יָתִיב דַּעֲתֵיְיהוּ:

שָׁמַע רַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר חֲתָנֵיהּ, וּנְפָק לְאַפֵּיהּ. עַיְּילֵיהּ לְבֵי בְנִי, הֲוָה קָא אָרִיךְ לֵיהּ לְבִישְׁרֵיהּ. חָזָא דַהֲווּ בֵיה פִּילֵי בְגוּפֵיהּ, הֲוָא קָא בְכִי, קָא נָתְרָן דִּמְעַת עֵינֵיהּ, וְקָמְצַוַוח לֵיהּ. אָמַר לֵיהּ: אוֹי לִי שֶׁרְאִיתִיךָ בְּכָךְ! אָמַר לֵיהּ: אַשְׁרֶיךְ שֶׁרְאִיתַנִי בְכָךְ, שֶׁאִלְמָלֵא לֹא רְאִיתָנִי בְכָךְ - לֹא מָצָאתָ בִּי כָּךְ! דְּמְעִיקַרָא - כִּי הֲוָה מַקְשֵׁי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי קוּשִׁיָא - הֲוָה מְפָרֵק לֵיהּ רַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר תְּרֵיסָר פֵּירוּקֵי. לְסּוֹף, כִּי הֲוָה מַקְשֵׁי רַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר קוּשְׁיָא - הֲוָה מְפָרֵק לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה פֵּירוּקֵי:

אָמַר: הוֹאִיל וְאִתְרַחֵישׁ נִיסָא - אֵיזִיל אַתְקִין מִילְּתָא. דִּכְתִיב: וַיָבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם. וְאָמַר רַב: שָׁלֵם בְּגּוּפוֹ, שָׁלֵם בְּמָמוֹנוֹ, שָׁלֵם בְּתוֹרָתוֹ. וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר. אָמַר רַב: מַטְבֵּעַ תִּקֵן לָהֶם. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: שְׁוָוקִים תִּקֵן לָהֶם. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מֶרְחֲצָאוֹת תִּקֵן לָהֶם. אָמַר: אִיכָּא מִילְּתָא דְּבָעִי לְתִיקוּנֵי? אָמְרוּ לֵיהּ: אִיכָּא דּוּכְתָּא דְּאִית בֵּיהּ סְפֵק טוּמְאָה וְאִית לְהוּ צַעֲרָא לַכֹהֲנִים לַאַקּוֹפֵי. אָמַר: אִיכָּא אִינִשׁ דְּיָדַע דְּאִיתְּחַזֵק הָכָא טַהֲרָה? אָמַר לֵיהּ הַהוּא סָבָא: כָּאן קִיצֵּץ בֶּן זַכַּאי תּוּרְמוּסֵי תְּרוּמָה. עָבַד אִיהוּ נַמִי הָכִי, כָּל הֵיכָא דַהֲוָה קָשֵׁי - טַהֲרֵיהּ. וְכָל הֵיכָא דַהֲוָה רָפֵי - צַיּינֵיהּ. אָמַר הַהוּא סָבָא: טִיהֵר בֶּן יוֹחַאי בֵית הַקְּבָרוֹת! אָמַר לֵיהּ: אִלְמַלֵי הָיִיתָ עִמָּנוּ, וַאֲפִילּוּ הָיִיתָ עִמָּנוּ וְלֹא וְנִמְנֵיתָ עִמָּנוּ - יָפֶה אַתָּה אוֹמֵר. עַכְשָׁיו שֶׁהָיִיתָ עִמָּנוּ וְנִמְנֵיתָ עִמָּנוּ, יֹאמְרוּ: זוֹנוֹת מְפַרְכְּסוֹת זוֹ אֶת זוֹ - תַּלְמִידֵי חֲכָמִים לֹא כָֹּל שֶׁכֵּן?! יְהַב בֵּיהּ עֵינֵיהּ וְנָח נַפְשֵׁיהּ. נְפֹק לְשׁוּקָא, חַזְייֵהּ לִיְהוּדָה בֶן גֵּרִים. אָמַר: עֲדַיִין יֵשׁ לָזֶה בָעוֹלָם? נָתָן בּוֹ עֵינָיו וְעָשָׂהוּ גַּל שֶׁל עֲצָמוֹת":

הבעש"ט מופיע בחלום ומזהיר את סופרו
"שמעתי מפי חותני מורנו אלכסנדר שוחט, שהיה אצל הרב החסיד הקדוש רבן של בני הגולה מורנו ורבנו רבי ישראל בעש"ט ממז'בוז', שהיה אצלו סופר שמונה שנים. והוא, כמה שנים קודם ביאת הסופר החסיד המפורסם מורנו צבי סופר, ואחר כך היו שניהם סופרים. ונעשה אחר כך שוחט ובודק מטעם שהיה לו צער גידול בנים, ומפני זה הבעש"ט עשה אותו שוחט לזמן מה ונתן לו מקום בקהילת קודש שדה לבן. ואחר כך היה שוחט בקהילת קודש ברדיטשוב. ולעת זקנותו נתן הבעש"ט איגרת ליד חמי להרב המאור הגדול דקהילת קודש נעמירוב, בעל המחבר ספר תולדות יעקב יוסף, ונעשה שוחט ובודק בקהילת קודש נעמירוב:

שמעתי כמה פעמים מהרב הנ"ל זללה"ה שאמר לחמי בדרך מוסר בסעודה שלישית: זכור מה שאמר מורינו הבעש"ט אליך!

וכה אמר מורינו הבעש"ט: פעם אחת הלכתי לגן עדן, והלכו עמי רבים מישראל, ומה שנתקרבתי יותר לגן עדן - נתמעטו האנשים. עד שבאתי לעץ החיים נשארו עמי מעט מזעיר, וגם אותך סענדריל ראיתי בתוכם, ונשארת הינער שטעליק [מאחור]:

וגם לא היה לו על יד ימין ציפורניים שלמים, כי גדלו לו שניים, אחד בשורש האצבע ואחד בראש האצבע, ובין שני ציפורנים היה בשר מפריד. וכשגדלו העליונים - חתך אותם בכל ערב שבת קודש עד שגמר הציפורן העליון, והתחתון עלה בתוך כך לראש האצבע ונפרד משורשו והתחיל האחר לצמוח:

ומאיזה דבר בא לו זה? שפעם אחת שלחו הבעש"ט להשביע רוח שנתעבר בתוך משוגע אחד. ובלילה בתוך שנתו הפחידו הרוח, וכדי לשמור את עצמו צייר במחשבתו שמות הקדושים על תמונת ידו על כל אצבע ואצבע, כמו שראיתי תמונת ידו בספרים. וסטר את הרוח על לחייו, והיכה על הכותל עד שיצא דם מתחת כל ציפורניו, ונפלו כל הציפורניים. ומהיום והלאה גדלו הציפורניים באופן הזה כנ"ל. ותיכף בא הבעש"ט ואמר לו: התפחדת? לא תחוש ולא תפחד!

ואת זה שאמר לך הבעש"ט – עליך תמיד לזכור: לא תחוש ולא תפחד!