בעזרת מלך יחיד א'ל חי העולמים
תורת הלוחות הראשונים
מפי מורנו דב"ר הכהן סטבסקי שליט"א
בעש"ט על פרשת פְקוּדֵי
בית הבעל שם טוב
פרקי המרכבה במשכן
שמות לה ג
"כי הנה בניין המשכן נכתב בתורה ונשנה, אף על גב דיש להקשות מה נפקא מינה? ומה דהוי – הוי! אלא העיקר הוא ללמוד אותנו שֵכֵל גדול לעבודת הבורא יתברך שמו, איך יוכל אדם לעשות את עצמו מרכבה לקדושה עליונה. כי כל מה שגילה לנו בזוהר הקדוש מבניין העולמות העליונים והשמות של פרקי המרכבה ושל ראייה שמיעה ריח דיבור חג"ת נהי"ם והמוחין עליונים - הוא שאדם בעשותו מצווה או לומד תורה או מתפלל, יעשה עצמו מרכבה לקדושה עליונה גוף לנפש ונפש לרוח ורוח לנשמה ונשמה להקדוש ברוך הוא. כמו שייסדו: [א.] כִּי כָל פֶּה לְךָ יוֹדֶה, [ב.] וְכָל לָשׁוֹן לְךָ תִשָּׁבַע, [ג.] וְכָל בֶּרֶךְ לְךָ תִכְרַע, [ד.] וְכָל קוֹמָה לְפָנֶיךָ תִשְׁתַּחֲוֶה. והכוונה: וְכָל השיעור קוֹמָה לְפָנֶיךָ תִשְׁתַּחֲוֶה":
"כדפירש השל"ה ז"ל על פסוק {בפ' משפטים שמות כא כד}: עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן, יָד תַּחַת יָד, רֶגֶל תַּחַת רָגֶל. פירוש: כי הִנֵּה עֵין האדם נקרא עַיִן, וכן יָד ורֶגֶל, והרי מצינו אותן הכינויים בהבורא יתברך שמו, כמו שכתוב {תהלים לג יח}: הִנֵּה עֵין יְהֹוָ"ה אֶל יְרֵאָיו לַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ, וכתיב {שם לד טז}: עֵינֵי יְהֹוָ"ה אֶל צַדִּיקִים וְאָזְנָיו אֶל שַׁוְעָתָם, וכתיב {במדבר יא כג}: וַיֹּאמֶר יְהֹוָ"ה אֶל משֶׁה: הֲיַד יְהֹוָ"ה תִּקְצָר? עַתָּה תִרְאֶה הֲיִקְרְךָ דְבָרִי אִם לֹא! וכן {ובזכריה יד ד}: וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּתִים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִַם מִקֶּדֶם, וְנִבְקַע הַר הַזֵּיתִים מֵחֶצְיוֹ מִזְרָחָה וָיָמָּה גֵּיא גְּדוֹלָה מְאֹד, וּמָשׁ חֲצִי הָהָר צָפוֹנָה וְחֶצְיוֹ נֶגְּבָּה. והרי אין לו יתברך שמו דמות הגוף":
"ופירוש: כי כמו המכיר את ראובן וכתב שלו, אם מראין לו חתימת ידו של ראובן, הרי הוא אומר: זהו ודאי חתימתו של ראובן! כאילו היה ראובן עומד לפניו. אף על פי שראובן הוא אדם ברמ"ח אברים, והכתב שלו אינו אלא אותיות. אף על פי כן, על ידי הכתב והחותם נדמה לו כאילו ראובן עומד לפניו. כן הוא באלו המידות: יש למעלה מידה עליונה שהוא משגיח על כל העולם להטיב, ונקרא עַיִן, וחס ושלום אין שם דמות עַיִן שלנו. אך האדם כשמקדש עיניו לראות בתורה ואותיותיה הקדושים - אז הוא עַיִן שלו מרכבה למידה עליונה שנקרא עַיִן. וכן יש מידה עליונה המאזין תפילות ומקשיב תחינות, וכשאדם מקדש אָזְנָיו לשמוע דברי תורה - אז נעשים אָזְנָיו מרכבה למידת אוזן העליון. וכן יש מידה עליונה הנותנת לכל העולם השפע האלהית הנקרא בדרך משל יָד, וכשאדם מקדש ידיו לעשות עמהם מצוות מעשיות וצדקה - אז ידיו הם מרכבה למידה עליונה הנקרא יָד. וזהו שעל כן הקפידה תורה בחובל בחבירו ומחסר ממנו אבר לשלם חמישה דברים שהם: נזק צער ריפוי שבת ובושת {בבא קמא פג ע"ב}, כי שמא זה האדם הנחבל היה מקדש אבריו להיותו מרכבה לקדושה עליונה: עַיִן שלו - מרכבה תַּחַת עַיִן, יָד שלו - מרכבה תַּחַת יָד, רֶגֶל שלו - מרכבה תַּחַת רָגֶל":
"והנה זה היה עניין בניין המשכן שהיה צריך בצלאל לידע צירוף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ. כדאיתא בגמרא {ברכות נה ע"א}: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: יוֹדֵעַ הָיָה בְּצַלְאֵל לְצָרֵף אוֹתִיּוֹת שֶׁנִּבְרְאוּ בָּהֶן שָׁמַיִם וָאָרֶץ. כְּתִיב הָכָא {שמות לה}: וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת, וּכְתִיב הָתָם {משלי ג}: ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ - כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה, וּכְתִיב {שם ג}: בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ. כי בניין המשכן היה, שהיו מעתיקים פה במשכן הזה - משכן ובניין כל העולמות. כמעתיק כתב מכתב, שמעתיק אות באות - כן היו מעתיקים מקדש העליון במשכן הזה. על כן נעשה המשכן בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת כמו בניין העולם, שנאמר בו {משלי ג יט-כ}: ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ - כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה, בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ וּשְׁחָקִים יִרְעֲפוּ טָל. ויש מלאכה שהיתה נעשית במעשה, ויש על ידי מחשבה, כמו שכתוב {שמות לה לב}: וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחשֶׁת":
"והמנורה - שהוא סוד נעלם, לא היה יכול אפילו משה רבינו עליו השלום לעשותה וכו'. כי כמו שיכולין להעתיק מקדש העליון וכל צירופי השמות במשכן הזה שהוא מדברים דוממים וגשמיים עצים ואבנים זָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחשֶׁת - כל שכן האדם שהוא עיקר משכן ה', כי הֵיכַל יְהֹוָה הֵמָּה. וכמו שכתוב {תהלים עח ס}: וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ - אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם. וכמו שכתוב {מלכים א ח טז}: מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם לֹא בָחַרְתִּי בְעִיר מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִבְנוֹת בַּיִת לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם - וָאֶבְחַר בְּדָוִד לִהְיוֹת עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל. כל שכן שיוכל האדם לעשות עצמו מרכבה לקדושה עליונה, להעתיק בעצמו ובאבריו כל העולמות וצירופי שמות רוחניות עליונה. וכל זה היה ללמד דעת לבני ישראל":
"וזהו שכתוב {שמות כה ח-ט}: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ - וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו - וְכֵן תַּעֲשׂוּ. פירוש: איני אומר יעשו לי בית להיות מקודש, אלא: ע"י וְעָשׂוּ לִי - תיכף המִקְדָּשׁ העליון יעתיקו הם. כי וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם, פירוש: יהיה שריית שכינה על עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה, שתיכף שיקחו דבר לעשות - יכוונו לעשות כתבניתו העליון. כי ראה מופת על זה, אשר אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ, פירוש: אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ - ולא את עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה, אלא שאתה תלמדם. ומה אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ, לא משכן ממש? כי אם אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ - ותראה נפלאות. וְכֵן ממש תַּעֲשׂוּ בלי שום חסרון, ומזה תראה שתהיה השראת השכינה על עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה":
"וזהו שכתוב אחר כך {שמות לט מג}: וַיַּרְא משֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָ"ה - כֵּן עָשׂוּ, וַיְבָרֶךְ אֹתָם משֶׁה. דייקא בציווי בלבד- כֵּן עָשׂוּ הם בפועל ממש: וַיְבָרֶךְ אֹתָם משֶׁה, ואמר להם {תהילים צ יז}: וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ, וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ, וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ. והכי פירושו: וִיהִי נֹעַם – פירוש: על ידי השכינה שנקרא נֹעַם - אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ ודאי שורה עָלֵינוּ. והראיה לזה הוא שהרי וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ, שנעשה בתכלית נכון כהווייתו בעולמות העליונים, על כן יהיה רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. פירוש: בניין זה המשכן מה שהעתקתם פה כל מקדש העליון וכל ציור העולמות - הוא ללמד אתכם דעת לכל ימות עולם שבכל עת שתרצו לעשות מצווה - תעשו עצמכם מרכבה לקדושה עליונה, להעתיק בעצמיכם שתשרה שכינה בכם, שאתם מקדש והֵיכַל יְהֹוָה, ותהיו נעשים מרכבה להשכינה בעשותכם המצוות":
"וזהו שאמר דוד המלך עליו השלום {תהלים יט יב}: גַּם עַבְדְּךָ נִזְהָר בָּהֶם בְּשָׁמְרָם עֵקֶב רָב. פירוש: אינו אומר זה על עצמו, אלא הכי פירושו: כי עד עתה דיבר משבחי התורה הקדושה {תהילים יט ח}: תּוֹרַת יְהֹוָ"ה תְּמִימָה - מְשִׁיבַת נָפֶשׁ, עֵדוּת יְהֹוָ"ה נֶאֱמָנָה - מַחְכִּימַת פֶּתִי, הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב - וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים {שם שם יא}. ועתה אמר: גַּם - היינו עוד מעלה נסתרת יש להתורה, וזהו: כי עַבְדְּךָ נִזְהָר בָּהֶם בְּשָׁמְרָם עֵקֶב רָב {שם שם יב}. נִזְהָר הוא מלשון {דניאל יב ג}: וְהַמַּשְׂכִּלִים - יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ, וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים - כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד. פירוש: כי התורה מזככת הנשמה והגוף, עד שיזהירו כְּזֹהַר הָרָקִיעַ. בְּשָׁמְרָם - על ידי שמירת התורה הקדושה. עֵקֶב רָב - פירוש: אפילו העקב שהוא מדרגה תחתונה שבאדם - יכול להיות דבר גדול ורב, כמו שמצינו בזוהר הקדוש חלק א פרשת תולדות קמב ע"ב: אָמַר רִבִּי יוֹסֵי: שׁוּפְרֵיהּ דְּיַעֲקֹב - דְּאִיהוּ שׁוּפְרֵיהּ דְּאָדָם. אֵיךְ אֶפְשָׁר? וְהָא תָּנִינָן: תַּפּוּחַ עֲקֵבוֹ דְּאָדָם הָרִאשׁוֹן מַכְּהֶה גַּלְגַּל חַמָּה? שבלתי אפשר שבגמר מעשה יהיה שווה מעשה למחשבה, שמחשבת אדם לעשות מעשהו בתכלית השלימות ולייפות בכל מיני ציור ויופי שבעולם. ועם כל זאת, בבוא מחשבתו לידי פועל ומעשה - לא היה כמו שהיה ברצונו, רק כפי מה שיזדמן לידו":
איך נעשה המשכן
"כל המשכן נעשה בצירופי אותיות, כי אות ב – הם ב' פעמים א, וכן אות ג – ג' אלפי"ן, וכן על זה הדרך עד אות ת – שהם ד' מאות אלפי"ן. ועל ידי צירופים וצירופי צירופין פעלו משה ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה את הרכבת המשכן כפי צביונו למעלה. וכפי אותם כוחות של מעלה – כך פעלו למטה. והוא אשר כתוב בגמרא {ברכות נה ע"א}: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: יוֹדֵעַ הָיָה בְּצַלְאֵל לְצָרֵף אוֹתִיּוֹת שֶׁנִּבְרְאוּ בָּהֶן שָׁמַיִם וָאָרֶץ":
"כי באות אל"ף גנוז בה אור א"ס ב"ה, ובאות בי"ת גנוז בה גם כן אור א"ס ב"ה אלא בב' לבושין, ובאות גימ"ל – הוא אור א"ס יתברך בג' לבושין, עד שבאות תי'ו גנוז בה אור א"ס ב"ה ושכינת עוזו בארבע מאות לבושין. כי כל התורה כולה היא לבוש מחשבתו יתברך ברל"א שערים וצירופים, והבריאה כולה – לבוש מעשיו ופועלו יתברך":
עובדא מילולא ורעותא
שמות לח כא
"אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן - מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי משֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן. יש להבין בפרשה זו שנאמר בפרטות בכל מעשה ומעשה שעשו במשכן וכלים, נאמר בכל אחד ואחד שעשו - אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָ"ה אֶת משֶׁה, דקשה! למה לו לפרוט בכל אחד? הוי לו לומר באחרונה דרך כלל: ויעשו כאשר ציוה ה' את משה. אלא, התורה רמזה לנו רמז מוסר בכללות עבודת השם יתברך ועשיית המצוות, הן שופר וסוכה ופסח ותפילין וכיוצא, שיש בכל אחת: עובדא ומילולא ורעותא [מעשה ודיבור ורצון] - שהוא המחשבה. וכוונת המצווה והתפילה הוא רבה ונורא, ולא כל אדם גם מבני עלייה יודעים חלק אחד מאלפי אלפים חלקים שכיוונו אנשי כנסת הגדולה בכוונת התפילה, והוא הדין בכוונת המצוות":
מצוות ה' פועלות על כח הבחירה
"תנועות נפש אלה המגלות את כוחות האדם הן פעולות המצוות התפילה והתורה בעובדא ומילולא ורעותא, המעשה והדבור והרצון, המוציאות כוחות אלה מכח אל הפועל באופן המתוקן. כי רק בעת עבודת המצווה והתפילה והתורה מתגלים כוחות אלה בקדושתם האמיתית ויוצאים מכח אל הפועל, שכן בלא המעשה העובדא, של המצוות ובלא הדבור המילולא של התפילה והברכות ובלא המחשבה והרצון והרעותא בלימוד התורה הקדושה - אין כוחות אלה בידו כלל ואינו נוגע בבחירתם באמת":
בלא תורה – אינו יודע מכח בחירתו
"דהיינו, שעד שאינו מפעיל את אבריו ע"י מצוות מעשיות - אינו נעשה מודע לכח בחירתו המעשית בהתמודדות עם נטיותיו ותאוותיו ולכשרון מעשיו. ועד שאינו מפעיל את פיו בשעת ברכות ותפילה - אינו נעשה מודע לכח הדבור שבו ואינו מכיר את כח בחירתו הפנימית בהתמודדות עם כוחות הדבור שבו. ועד שאינו לומד תורה ביגיעה ובהתמודדות עם תכניה ותביעותיה הרוחניות - אינו נעשה מודע לכח מחשבתו ולכישוריו השכליים וכן לכח בחירתו בדרכי השכל והרצון, כיצד לבחור בין מחשבה למחשבה ובין רצון לרצון וכמה גובה ועומק ורוחב ואורך להקדיש למהלכים מחשבתיים המתגלים בפניו תוך כדי היגיעה והעמקה בתורה הקדושה":
רצון ה' המאיר בתוך המחשבה
"רעותא שהוא המחשבה - אין הכוונה שהרצון הוא המחשבה והמחשבה היא הרצון והם היינו הך, אלא שרצונו לכווין במצווה לפי רצון ה' יתברך, והוא המתלבש במחשבת האדם לפעול כך דרכה":
סגולה לפעול בתורתו תפילתו ומצוותיו למעלה –
לכלול עצמו בכלל ישראל
שמות לח כא
"ובאמת צורך גדול יש לכל אחד מישראל בכל אחד מן שלושה בחינות הנ"ל. כי מן מעשה המצוות - נעשה לבוש לנשמה בגן עדן התחתון, ומן כוונת המצוות - נעשה לבוש לנשמה בגן עדן העליון. לכך עצה היעוצה: לכלול את עצמו וכוונתו, הן בתפילה והן במצווה או בכוונת אכילתו בחול ומכל שכן בשבת בשלוש סעודות דשבת - ישית כוונתו עם שאר שלומי אמוני ישראל היודעין כוונת התפילה והמצווה, ועל סוד כוונת אנשי כנסת הגדולה וכיוצא בזה. וזה שצריך לומר קודם תפילה: וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ - לקיים מצוות עשה זו כדי שתכלל כוונתו ותפילתו עם היודעים לייחד מידות העליונות, ודי בזה":
ייחוד משה רבינו בשעת הקמת המשכן – ויהי נעם
שמות מ יז
"והנה עשיית המשכן היה הכוונה שיהיה מחשבתן על מלאכת המשכן העליון. וכמו שנאמר: וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ - הוּקַם הַמִּשְׁכָּן. ודרשו {בתנחומא פר' נשא סי' יח ובזוה"ק פיקודי רמ ע"א}: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן - וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו, וַיִּמְשָׁחֵם, וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם. אמר רבי סימון: בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל לעשות משכן - רמז למלאכים שיעשו אף הם משכן למעלה, וביום שהוקם למטה - הוקם למעלה. שנאמר: וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן - שאין צריך לומר אֶת, ומה תלמוד לומר אֶת? אלא זה המשכן של מעלה. אמר הקב"ה: בעולם הזה צוויתי אהרן ובניו לברך אותם [שְׂאוּ יְדֵכֶם קֹדֶשׁ - וּבָרְכוּ אֶת יְהֹוָ"ה] - ולעתיד לבוא אני בכבודי אברך אותם, שנאמר {תהלים קלד ג}: יְבָרֶכְךָ יְהֹוָ"ה מִצִּיּוֹן עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. כי בהקמת המשכן למטה - הוקם למעלה, והיינו: על ידי המחשבה והכוונה שעשו באברים הנגלים למטה בגשמיי - ומחשבתן היה ברוחניי לבנות משכן העליון שהוא סוד בריאת שמים וארץ וכל העולמות. ולאו כל מוחא סביל דא, לכן בכל פעולה ופעולה של כלי המשכן אמרו בפירוש שאנו עושין על הכוונה שציוה ה' את משה: כָּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָ"ה אֶת משֶׁה. והוא על דרך שאנו אומרים קודם עשיית כל מצוה {תהילים צ יז}: וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ":
המשך הסיפור של רבי אליעזר אבי הבעש"ט הקדוש
ויאמר המלך: הנה זו העצה פלא יועץ! ואין זה לפי שכל אנושי, אם לא מאיש אלוקי אשר הופיעו עליו אותם אלה אשר אינם דרים עם בני אדם, דהיינו: מלאכים, או להיפוך - מרוח טומאה ח"ו. והנה אני ידעתיך שאינך איש אלוקי בשום אופן, אין זאת כי אם שאתה מכשף! והוכרח המשנה להודות על האמת, ולספר לו כל המאורע":
פעם אחת נסע המלך עם חילותיו בספינות ללחום על חזקת עיר מבצא אחת. ויהי בבואם, ותקטן בעיניו.
ויאמר המלך: הנה היום רד מאוד והחזקת העיר המבצר קטנה. נלין פה מרחוק קצת ובבוקר השכם לא נטריח את כל אנשי מלחמתנו, כי במעט עם נתפסנה.
והנה הרב רבי אליעזר היה גם כן מלח על ספינה אחת, והודיעוהו בחלום שילך ויאמר אל המלך שאל יקל בעיניו מלחמה הזאת, כי יאבד הוא וכל חילו. כי הנה בים סביב העיר - עמודי ברזל בכל סביבות העיר, ואי אפשר להגיע שם בספינות כי מיד יתהפכו הספינות, כי אם דרך מבוא העיר. וגילו לו גם דרך הישר בסימנים מובהקים שלא יתעו בדרך.
והמלך קם בזריזות עם כל מחנהו, והתחילו לעורר את המלחים שישוטטו עם הספינות. ורבי אליעזר לא רצה לשוט, ואמר: יש לי דבר סתר עם המלך. ומיד ויגלחו אותו ויחליפו את שמלותיו ויבוא אל המלך בספינה קטנה.
ויספר למלך את אשר גילו לו מן השמים.
ויאמר למלך: אם אין אתה מאמין בזה, ישלח המלך ספינה קטנה עם חייבי מיתה, ונראה מה יהא בסופם. ויעש המלך כן. וכאשר הספינה באה אל מקום העמודים - נתהפכה הספינה ונאבדו כל האנשים אשר היו בה.
ויאמר המלך: אם כן: עוצו לנו עצה מה לעשות.
ויאמר לו הרב: יש דרך ישר שהוא מבוא העיר, אשר אנשי העיר הולכים ושבים בה. ויורהו הסימנים, ויעשו כן.
ועל ידי זה הצליח המלך ותפס את החזקת העיר מבצר.
ויגדלהו המלך לרבי אליעזר ויעשהו לשר צבא מלחמותיו, כי ראה בעינא פקיחא כי ה' אתו וכל אשר הוא עושה – מצליח. ובכל מקום אשר שלחו המלך ללחום מלחמתו - היה מצליח מאוד. והנה בתוך כך נפל לו בלבו לרבי אליעזר: מה יהיה בסופו? אולי עתה העת לברוח אל מקומו? וגילו מן השמים: עדיין צריך אתה להיות במדינה זו.
ויהי היום וימת המשנה, וישת המלך את רבי אליעזר על מקומו להיות יועץ למלך, כי מצא חן בעיניו. ויתן לו אישה את בת המשנה, אבל רבי אליעזר לא נגע בה בעזרת השם, וראה לפעול לעצמו כל התחבולות שלא ישב בביתו. ואף אם נזדמן איזה עת שהיה בביתו, לא נגע בה בכלל.
והנה במדינה הנ"ל לא היה רשאי שום יהודי לדור שם, וכשמצאו איזה יהודי - אחת דתו להמית. והיה כך כמה שנים.
פעם אחת אמרה לו אשתו: אמור לי, מה מום מצאת בי שלא נגעת בי? ואין אתה עושה עמי כדרך כל הארץ?
ויאמר: הישבעי לי שלא תגלי לשום אדם, ואומר לך האמת! ותישבע לו.
ויאמר לה: יהודי אנוכי! ומיד שלחה אותו לארצו עם כסף וזהב רב מאוד.
אבל ליסטים שדדו אותו בדרך, ולקחו כל אשר היה אצלו.
ובהיותו בדרך נגלה אליו אליהו זכור לטוב ואמר לו: בזכות זה יולד לך בן שיאיר עיני ישראל, ועליו יקוים: ישראל אשר בך אתפאר.
ובא לביתו, ומצא את אשתו שהיא בעזרת השם בחיים, ונולד להם רבי ישראל הבעש"ט לעת זקנותם, שהיו שניהם סמוך למאה שנה.
ואמר הבעש"ט, שלא היה באפשרי להמשיך נשמתו כי אם כאשר כילה תאוותו.
ויגדל הילד וייגמל. והגיע עת רבי אליעזר אביו למות. וייקחהו על זרועו, ויאמר: הנה אני רואה שאתה תאיר נרי, ולא זכיתי לגדל אותך. אבל אהובי: זאת זכור תזכור כל ימי חייך: שה' איתך! לכן לא תירא משום דבר":