בעזרת מלך יחיד א'ל חי העולמים
תורת הלוחות הראשונים
בעש"ט על פרשת משפטים
מפי מורנו דב"ר הכהן סטבסקי שליט"א
בית הבעל שם טוב
משל על חכמת התורה וחכמות חיצוניות
שמות כד יב
"וַיֹּאמֶר יְהֹוָ"ה אֶל משֶׁה: עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה - וֶהְיֵה שָׁם, וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם. ודרשו רבותינו {ברכות ה ע"א}:וְאָמַר רַבִּי לֵוִי בַּר חָמָא אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב? {שמות כּד}: וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם? לֻחֹת - אֵלּוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת. וְהַתּוֹרָה - זוֹ מִקְרָא. וְהַמִּצְוָה - זוֹ מִשְׁנָה. אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי - אֵלּוּ נְבִיאִים וּכְתוּבִים. לְהוֹרֹתָם - זוֹ גְּמָרָא. מְלַמֵּד שֶׁכֻּלָּם נִתְּנוּ לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. משל לחכם אחד שרצה להוכיח לאחד איך כל חכמות שבעולם, הן חכמת מדידה והן תישבורת וכל שבע חכמות - הכל נרמז בש"ס. ושאל השואל: הא יש כמה עוסקים בלימוד הש"ס ואינם יודעים חכמות אלו? והשיבו על פי משל, שהיה מלך אחד ולו כמה מיני אוצרות זה גדול מזה, וגם היו לו כמה מיני עבדים ובן אחד. ולעת זקנתו התחכם והטמין אוצרות החשובים בבניין בתוך כותלי אפריון וחדרי המלך, ועשה רק שינוי אחד זעיר ודק בכותל, שירגיש בו החכם ומבין. ומה שהיה האוצר יותר חשוב – הטמינו והסתירו יותר ועשה שינוי יותר דק בתכלית, וככל שהאוצר יקר וחשוב יותר – מוסתר ומוטמן בדקות יותר בזויות כתלי הארמון. וזה הכלל נתן המלך בידי בנו יקירו לבדו בסתר מופלג. ואחר כל זה אמר לבנו ביחידות שתדע כל מה שעשיתי אינו דבר ריק: שים לבך להבין. והנה אחר מיתת המלך, האוצרות הגלויים חטפו העבדים, וזה הבן נתן לב להבין מה שאמר לו אביו, ואחר העיון הרגיש שיש שינוי בכותל במקום זה, וחיפש על ידי סתירת הכותל ומצא אוצר, ואחר זה נתן לב יותר והרגיש המעט שינוי שיש שם אוצר יותר חשוב. כך הוא בנמשל: חכמות חיצוניות - חטפו העבדים. שהן האומות, ואוצרות החשובים הוא יראת ה' - לבנו יחידו, ואוצר החשוב יותר מזה - "מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן, תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלָם{שיר השירים ג י} ":
ייחוד ללימוד תורה
שמות כג כה
"וַעֲבַדְתֶּם אֵת יְהֹוָ"ה אֱלֹהֵיכֶ"ם - וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ, וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ. פירוש הש"ס {חגיגה ט ע"ב}:מַאי דִּכְתִיב {מלאכי ג}: וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע, בֵּין עוֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ. הַיְינוּ צַדִּיק, הַיְינוּ עוֹבֵד אֱלֹהִי"ם? הַיְינוּ רָשָׁע הַיְינוּ לֹא עֲבָדוֹ? אָמַר לֵיה: עֲבָדוֹ וְלֹא עֲבָדוֹ, תְּרַוַיְיהוּ צַדִּיקִי גְּמוּרִי נִינְהוּ. אֲבָל אֵינוֹ דּוֹמֶה שׁוֹנֶה פִּרְקוֹ מֵאָה פְּעָמִים, לְשׁוֹנֶה מֵאָה וְאַחַת. ויש להבין: וכי בשביל שחסר אחד יהיה נקרא רשע לא עובד? וביאור על פי משל {תהלים קכו ו}: הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה, נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע, בֹּא יָבֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו. אם יסוד תורתו ועבודתו ליוהרא, גם כשהוא עובד ה' - אינו כלום, מאחר שחסר ממנו אחד, היינו שיכווין לשמו יתברך, סוד אחד האמיתי. והטעם שאינו דומה שונה מאה פעמים לשונה מאה פעמים ואחד - שיש בו אחד, אבל בזה שלומד מאה פעמים - מה לנו וללימודו אם חסר אחד? כי כל לימוד שילמד בתורתינו הקדושה – צריך לקשור אל אחד אלוקינו – אין עוד, שכל מאה ברכות שיש לו ביומו בכל פעולותיו – הכל יהיה קשור אל האחד יחיד ומיוחד,ובזה יהיה מתקיים בו: שונה פרקו מאה ואחד":
לשם מה בא הבעל שם טוב לעולם?
"שאלו להבעש"ט: מהו עיקר העבודה? הלא אנו יודעים ואבותינו ספרו לנו שבימים קדמונים היו אנשי מעשה מתענים משבת לשבת, ואתם בטלתם את הדבר הזה, שאמרתם שכל אדם שהוא מתענה עתיד ליתן את הדין, שנקרא חוטא שמענה את נפשו? וכמובא בגמרא {תענית יא ע"א}: אמר שמואל: כל היושב בתענית - נקרא חוטא. סבר כי האי תנא דתניא רבי אלעזר הקפר, ברבי אומר: מה תלמוד לומר, וכיפר עליו מאשר חטא על הנפש. וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין. והלא דברים קל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר - על אחת כמה וכמה, ע"כ. על כן הגידו נא לנו מהו עיקר העבודה? והשיב להם הבעל שם טוב: דעתי בזה, שיראה אדם להמשיך על עצמו שלושה דברים הללו היינו: אהבת ה' יתברך, ואהבת ישראל, ואהבת התורה - ואין צריך לעשות סיגופים":
הספר 'חמדת ימים' ופיתויי שבתאי צבי
"אמר מרן הבעל שם טוב כי ראה שידפיסו באותה השנה ספר חדש, ואינו יודע את שם אותו הספר כי עדיין לא קראו לו שם. וזה הספר חיבר אחד מכת שבתי צבי יִמַּח שְׁמָם {תהילים פרק קט יג}, "נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה" {משלי פרק ה ג}. "יִמַּח שְׁמָם" - שהלשון של זה הספר לצערנו הוא יפה ויחשקו העם אותו, ויטמא חס ושלום את העולם בעוונותינו הרבים. ואחר כך כשיצא לאוויר העולם, קנה רב אחד מתלמידיו את הספר הלז, כי לא ידע מקודם מה שמו. וכשבא הבעש"ט אליו לביתו וראה שהספר הנזכר מונח על השולחן, כשפתח הבעש"ט את דלת בית התלמיד תיכף אמר: ספר פסול מונח על שולחנך! ושאל הרב התלמיד: איזה הוא? והראה עליו באצבע. וזה היה ספר "חמדת הימים" הטמא שחברו נתן העזתי ימח שמו. מיד לקחו סמרטוט בזוי וכרכו את הספר בסמרטוט וזרקו אותו תחת השולחן.
וספר לי רבי יואל תלמיד הבעש"ט: פעם אחת ראה הבעש"ט הק' בחלום שאחד מהמניין שלו ישתמד ר"ל. ואחזתו רעדה, ונחפז ושלח לעורר כל המניין שלו בלילה. וראה שכולם תהילה לא"ל שלמים. ושאל אותם: שמא אחד מכם עבר עברה בסתר, חס ושלום? וסיפר להם החלום. ענה צדיק אחד מתלמידיו והוא רבי אליעזר מטומושפיל: לא ידעתי מאומה כי אם אותו הלילה לפני השינה עיינתי בספר "חמדת הימים". ועל כן נרשם בו בינות בנשמתו ר"ל, וזאת ראה הבעש"ט בחלומו.
ועוד ספר לי רבי יואל הנ"ל שבא שבתי צבי ימ"ש אל הבעש"ט הקדוש לבקש ממנו תקנה. ואמר רבי יואל בזה הלשון: שהתיקון הוא להתקשר נפש בנפש, רוח ברוח, נשמה בנשמה. והתחיל להתקשר עמו במתון, כי היה ירא, כי הש"צ היה רשע גדול.
ופעם אחת ישן הבעש"ט ובא שבתי צבי ימח שמו וניסה לפתותו חס ושלום בתורותיו מהס"א. והבעש"ט השליך אותו בהשלכה גדולה עד שנפל הש"צ לשאול תחתיות. והציץ הבעש"ט מקום חנייתו, וראה שהוא עם יש"ו ימ"ש על לוח אחד שקורין "טאביל". וסיפר שהבעש"ט אמר שהיה בו ניצוץ קדוש, אבל תפסו הסמ"ך-מ"ם במצודתו, רחמנא לצלן. ושמע רבי יואל תלמידו מהבעש"ט כל אותו המעשה איך היה הנפילה של הש"צ - הכל על ידי גדלות גאווה וכעס, לידע איך עמוק הגאוה ר"ל":
סגולה לפתור אדם מן הדין ולבטל הקטרוג מעליו
שמות כג א
"לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא, אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס. היינו, שלא לדבר רע על שום אחד מישראל חס ושלום, כי על ידי זה יצטרך להיות עֵד חָמָס חס ושלום. כשמקטרג הרשע זה היצר הרע – על ידי זה יביאו אותו לעדות על דבריו. ולכן גם כשיצטרך לגנות איזה מידה רעה ולדבר מאיזה אדם רשע - יאמר בפירוש שאינו מדבר על עצם האדם אלא רק על המידה הרעה":
"פעם אחת עמדו התלמידים בראש השנה והתפללו, ואחד מן התלמידים נפל ממנו לארץ בתוך התפילה הכלי עם הטאבאק, והגביה אותו תוך כדי תפילתו. וחברו ראה זה, והתרעם עליו על שהפסיק בתפילתו להגביה הטאבאק ולשאוף, כמנהג. ומרן אלוקי הבעש"ט ראה ברוח קדשו שתרעומת של צדיק זה גרם לחברו שפסקו עליו שימות באותה שנה רחמנא לצלן. ועלה הבעש"ט בעליית נשמתו למעלה, וטען הרבה טענות על זה לפטור תלמידו מן הדין, ולא הועיל.
עד שבליל הושענא רבה עלה עוד וטען וצעק, ופעל בתפילתו שאם זה המקטרג מעצמו ימצא לו זכות - יפטר זה.
נכנס מרן הבעש"ט לבית מדרשו ומצא התלמיד שהתרעם שהוא עוסק בתיקון במשנה תורה, ונטל הבעש"ט המוחין ממנו, ולא היה יכול התלמיד לומר בדביקות כראוי באמירת התיקון. ומפני זה הלך אנה ואנה לחשוב ברוממות א"ל ויחודו ובאיזה עניינים, ונפל דבר זה במחשבתו: מפני מה נתגלה בדור אחרון עקב הזה עניין עשב הטאבאק לשאוף ולעשן? ואמר במחשבתו: כי יש כמה נשמות יקרות בדור האחרון שאי אפשר להם שיתלבשו ויתגשמו, אלא עיקר תיקונם בדבר דק כריח טאבאק, וכטעם {ויקרא א ט}: וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם, וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה'. ומעצם מחשבה זו באה לו חרטה, שלא היה לו להתרעם על חברו ששאף הטאבאק בתוך התפילה, כי מי יודע איזה נשמה ודבר יקר העלה הצדיק הזה בייחודו.
וביום הושענא רבה, היה דרך מרן אלוקי הבעש"ט להשיב לכל שואלו מה שנגזר למעלה ולמטה ומה שיתהווה בכל העולם, כי צפה ברוח קדשו מסוף העולם ועד סופו. והיה בדיחא דעתו מאוד ביום הנ"ל, וכל אחד היה מכין לעצמו איזה שאלה, הן בדרוש הן בגמרא ופוסקים או בשאר עניינים, ולכולם היה דרכו להשיב ביום זה. ואותו תלמיד הכין לעצמו לשאול שאלה הנ"ל: למה נתגלה טאבאק בדורותינו? וכששאל זה להבעש"ט, אמר לו הרב הקדוש הבעש"ט: אמור אתה! ואמר טעמו של דבר. ואמר מרן: אמור יותר יתר הדברים שהיו במחשבתך אז! ונזכר וסיפר לו האיך שמצא בזה זכות על חברו. ואז ברגע זה שאמר תירוצו - נתבטל הקטרוג והגזירה מעל חברו. וכיון שנתבטל, סיפר לו מרן הבעל שם טוב כל העניין והקטרוג שגרם על חברו, והזהיר את כל תלמידיו לו שתמיד ידונו לכף זכות להירא שמים, ולא יעוררו דינא ודיינא, ויהיה טוב":
סגולה להתגדל לאנשים גדולים
"בניי! אין אתם צריכים יותר אלא רק לשמור עצמכם מאוד מן השקר - ובזה תהיו לאנשים גדולים":