פרשת תולדות - נאמנות למקור

• הדפסה
• דואל

בעזרת מלך יחיד א'ל חי העולמים

תורת הלוחת הראשונים

"ניצוצות הפרשה" פרשת תולדות

מפי מורנו דב"ר הכהן סטבסקי שליט"א

סיכום ועריכה: ר' אשר לוין

וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו - סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר {בראשית כו טו}
 

מביא כאן הבעש''ט הקדוש את סוד הבארות. הרי יש בארות שחפר אברהם אבינו. כל יהודי שבא לעולם הוא פותח צינורות חדשים, בארות חדשות ולפעמים אחרי חפירה, אחרי גילוי כזה באים פולשים שנקראים פלשתים וסותמים אותן. אז מה עושים? יש כמה אפשרויות: להתייאש ולהתבכיין או לפתוח אותן מחדש, לפתוח אותן הבארות, ולא זה בלבד אלא לתת להם אותם השמות שהיו בהתחלה. יצחק אבינו החזיר לבארות את אותן השמות שנתן להן אברהם אבינו ועל ידי זה הוא החזיר את השפע לבארות.
 

מכאן אנחנו לומדים שצריך לתת שמות כמו שנתנו אבותינו. שמות הם השורשים הרוחניים של הדברים ושמות הכי טובים - אלה השמות הראשונים שאבותינו נתנו למקומות ולילדים, כמו בתורה. תמיד יותר טוב לתת לילדים שמות כאלה מלהמציא שמות חדשים. חידוש – זה לחדש מה שכבר היה, (אנחנו אומרים בתפילות: חדש ימינו כקדם), אבל להמציא שמות זה לא תמיד עולה יפה כי לא תמיד מחברים את זה לשורש המבוע העליון מאיפה שבא השפע.
 

לכן כאשר יצחק אבינו חפר את הבארות פעם ועוד פעם אחרי שסתמו אותן הפלשתים בעפר, הוא לא התייאש ולא נלחם נגדם, אלא התעסק בבנין. בונים וממשיכים לבנות. במקום לשים פנינו נגד הורסים ולהתעסק איתם ולהלחם נגד ההורסים– עוסקים בבנין. אנחנו נבנה יותר ממה שהורסים יכולים להרוס. כלומר, לא צריך לערבב את התפקידים. יש אדם שתפקידו לבנות ויש אנשים שתפקידם להרוס.
 

ויש כלל: מידה כנגד מידה: ההורסים ייהרסו והבונים ייבנו.
 

אם אתה מהבונים אז אל תתעסק עם ההורסים, תמשיך לבנות. לא צריך להרוס את ההורסים. וזה דבר הנפלא שיצחק אבינו מלמד אותו ואנחנו חייבים להתחזק בזה דווקא כאשר באים פולשים כאלה.
 

ידוע שלישמעאל אין עצמיות משלו. יצחק הוא יצחק וישמעאל מצחק -רוצה להיות יצחק, רוצה להיות כמו יצחק, רוצה להיות במקום יצחק. זה התסכול שלו שהוא לא יצחק, לכן הוא מצחק, עושה את עצמו יצחק. לכן הוא אומר שזה היה הוא שעלה עם אברהם אבינו על הר הבית ויצחק נשאר למטה, בעצם הוא מנסה להגיד שהוא – יצחק. אבל הוא לא יצחק, מה לעשות, לכן יש לו תסכול גדול מאוד.
 

הוא מוכן אפילו להרוג את יצחק, חלילה, כדי לקחת את מקומו. אומרת התורה:
תֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק: (בראשית כא ט)
 

רבי ישמעאל אומר: אין מצחק, אלא שופך דמים, מלמד שהיתה שרה רואה את ישמעאל נוטל חצים וזורק ומתכון להרוג את יצחק. ( תוספתא סוטה פ''ו)
 

גם פלשתים וגם בני ישמעאל אוהבים להתפלש, ואנחנו לא צריכים להתפלש איתם - אלא לבנות, לא להתעסק עם ההורסים. כאשר באו פלשתים וסתמו את הבארות - אז אמרו: שלנו המים. אברהם אבינו פתח את הבארות והם אומרים: שלנו, הכל שלנו: מערת המכפלה - שלנו, קבר רחל אמנו – שלנו, קבר דוד - שלנו, הר הבית – שלנו. אין בזה שום הגיון אנושי. פשוט ישמעאל רוצה להיות יצחק, לכן הוא אומר שהכל שלו. אבל בגלל שהוא לא יודע מה לעשות עם השפע של יצחק, איך להשתמש בו – אז הוא הורס הכל. אם אמרו פלשתים שהבארות שלהם אז למה לא השתמשו במים האלה, למה סתמו בארות?! הם רוצים לסתום כל פתח רוחני שאנחנו פותחים ולכן אנחנו צריכים לפתוח את זה מחדש ואם הם סותמים את זה עוד פעם -אז עוד פעם פותחים מחדש.
 

אומרת התורה הקדושה על שמות הבארות:
וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ. וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת וַיָּרִיבוּ גַּם-עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם, וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת וַיֹּאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב יְהוָה לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ.

 

הבאר הראשונה – אומר הבעש''ט הקדוש -זה בית הראשון, היה שם עשק על ידם. באר השנייה כנגד בית השני שהיה נחרב בגלל שנאת חינם. ובאר השלישית נקראת רחובות – כנגד בית השלישי כאשר יהיה הרחבת השם בעולם.
 

ובינתיים הפלשתים סותמים בארות שלנו כל הזמן. מה התפקיד שלנו? לא לריב עם הסותמים, עם הפולשים, עם הורסים אלא לפתוח בארות מחדש ולא זה בלבד אלא לתת להן שמות הראשונים, אותם השמות שאבותינו קראו להן. אנחנו צריכים להיות נאמנים למקור, לשורש ולא לחקות, לא לזייף, לא להמציא דברים חדשים, אלא לחבר ענפים לשורש, למבוע עליון, לקילוח הראשוני, המקורי– משם אפשר להשיג את הפשע, את המים. גם במסורת שלנו צריך לעשות בירורים: לבדוק מקורות של מנהגים, של פסוקים ופיוטים בתפילות שלנו וכו'.
 

אומר הבעש''ט הקדוש:
זה סוד: כָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ האבות למצוא מים שהוא התורה - בבחינות עָפָר, היינו: במדרגות הפתוחות.
 

כלומר הם סותמים את הבארות בעפר – במדרגות הפחותות, סותמים את התורה. אומר הבעש'ט הקדוש שיש אנשים שתורה אצלם בשבי וצריך להוציא את התורה מהם כדי שתהיה תורה מקורית כנתינתה בסיני, ולא תורה אירופית, או תורה של גלות - אלא תורה כנתינתה בסיני, מה שהשם יתברך רוצה. לכן יש בחינת מים בתורה ויש בחינת עפר. בחינת עפר זה דבר הרדוד ביותר.
 

ממשיך הבעש''ט:
שכל אחד מן האבות עשה את התגלות התורה מיסוד העפר ומדרגות התחתונים על ידי תיקון מידתו של כל אחד ואחד, למצוא שם מים, בחינת באר מים חיים, שלא יכסה מכסה יסוד העפר על המים.
 

כלומר לכל אחד יש צד הזורם, צד השפע, המים, ואין מים אלא תורה, מיים חיים. ולכל אחד יש מידה פחותה אצלו שצריך לתקן, כבדות שלו מיסוד העפר. איפה חופרים? בעפר, אז אדם מצווה לחפור אצל עצמו דווקא בנקודה החלשה.
בדרך כלל אנחנו מחפשים אזורי הנחות, עוסקים במה שחזקים ומנסים לא להתעסק עם נקודות חלשות אצלנו כי זה לא נוח לנו. אבל איפה אפשר לחפור ולמצוא את המים עמוקים של הנשמה? דווקא בנקודה הכבדה שלנו, בנקודה הכי חלשה שלנו. וזה בחינת באר מים חיים. מתי יהודי ימצא את תורה, בחינת באר מים חיים, ואין מים אלה תורה? כאשר הוא יחפור בעפר שלו, בנקודה החלשה. הבעש''ט אומר שזה התגלות התורה דווקא מיסוד העפר ומדרגות התחתונים על ידי תיקון מידתו של כל אחד ואחד. דווקא באותו מקום הוא חופר, בצד כבד וחלש כדי למצוא שם מים, בחינת באר מים חיים ''שלא יכסה מכסה יסוד העפר על המים''.
 

וממשיך הבעש''ט:
ואחר הסתלקות אברהם - נסתמו ההתגלות ההם על ידי יסוד העפר, ששב לכסות על בחינת המים. והסתימה היתה על ידי פְּלִשְׁתִּים שהם הקליפות שחזרו וגברו, ויצחק שב וחפרן.
 

ידוע שהבעש''ט הקדוש דורש כל התורה בתוך האדם, כלומר אצלנו יש גם בחינת אברהם וגם בחינת יצחק וגם בחינת פלשתים, גם בחינת מים וגם בחינת עפר. זאת אומרת שאצלנו בתוך הנפש יש כוחות שנקראים פלשתים מלשון להתפלש ופלישה והם סותמים לנו את המבוע את המים החיים על ידי עפר, כבדות. ובשביל מה? כדי שיצחק שבנו יתמיד בחקירה בלי להתווכח, בלי אפילו לשים לב על פלשתים. כי זה לא עניין שלו, עניין שלו זה להמשיך לחקור. זאת אומרת שאם אנחנו רואים שעפר נעשה יותר כבד אז באותו מקום צריך לחקור עד שנמצא שם שוב את המבוע, את באר מים החיים. אז מים חוזרים אלינו.
 

מה פירוש הסתלקות בחינת אברהם בתוכינו? בתוך כל אחד מאיתנו יש אברהם, יצחק ויעקב, משה ואהרן, דוד ושלמה – כל הבחינות. בחינת אברהם – זה בחינת חסד. לפעמים נסתלק אצל אדם בחינת החסד, לפעמים אדם אומר: עכשיו אני כבד, אין לי כוח לתת, אין לי הארה הזאת – גמילות החסד וזה נקרא הסתלקות מידת אברהם. אז מה צריך לעשות? לחפור באותו מקום כדי שמים ישובו, לחפור באר מים חיים. מי החופר? יצחק, כי יצחק הוא כוח שמתגבר. זה כוח שלא מתפעל ממחיצות, מעפר, מכבדות, מפלשתים, מכוחות הפולשים, הוא לא מתרשם, הוא חופר דווקא במקום הכבד הזה. ודווקא במקום הכי חלש והכי כבד מתחדשת באר מים חיים.
 

אומרת התורה הקדושה (בראשית כו יח) :
וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם, וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו.
 

למה יצחק נותן לבארות אותם השמות שקרא להן אביו לפני הסתלקותו?
אם אתה קורא למשהו בשם אחר, שונה משם המקורי שלו - אז לא יהיה לך חיבור עם הדבר הזה, לא תהיה התקשרות עם הדבר עצמו. דבר דבור על אופניו. הדיבור הוא רוח של הדבר. עם אתה אומר אותן אותיות, אותו שם שזה השם המקורי של דבר מסוים – אז אתה מתחבר לשורש שלו. הבעש''ט אמר ששם של הדבר – זה נשמה של הדבר.
 

אומר הבעש''ט:
כי זה הוא גם כן התגלות התורה שבמעשים דאברהם ויצחק, ששם גניזת התורה גם היום - מה שתקנו ועשו התורה ההוא שבפרטות.
 

כלומר יש תורה בדרך כלל ויש תורה בדרך פרט. תורה בדרך כלל היא בעולם, תורה שבדרך פרט היא בתוך הנפש. יש בנפש של כל אחד גם אברהם וגם יצחק וגם פלשתים, והתורה מספרת על אבותינו הקדושים כדי לתת לנו את ההדרכה איך להשתמש בכוחות הנפש האלה.
 

כותב רבי מנחם נחום מטשארנביל:
וכל זה היה לדורות הבאים לתקנם, שאילולא האבות לא היה אפשר להשיג שום השגה ולהתקרב להשם יתברך.
(מאור עינים פ' ויצא)