פרשת שמיני

• הדפסה
• דואל

בעזרת מלך יחיד א'ל חי העולמים
תורת הלוחות הראשונים
פרשת שמיני- פסח
מפי מורנו דב"ר הכהן סטבסקי שליט"א
סיכום ועריכה: ר' אשר לוין היו' בית הבעל שם טוב

וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִי"ם אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ: (בראשית ג יד)

אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם: כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ: כִּי אֲנִי ה' הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵאלֹהִים וִהְיִיתֶם קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי: (ויקרא יא מג- מה)

כידוע שיש חמץ ויש שאור, חמץ זה דבר שאנחנו יכולים לתקן ומתקנים אותו במשך כל השנה, הבעש''ט הקדוש אומר שחמץ מעץ הדעת.
(עץ הדעת חיטה היה כמו שכתוב: אמר רב נחמן בר יצחק לא נצרכה אלא לרבי יהודה דאמר חטה מין אילן היא דתניא אילן שאכל ממנו אדם הראשון. מסכת ברכות מ ע''א)
אבל שאור זה כבר מחמצת – דבר שצריך ביטולו, הוא ניתן רק לבחירה חופשית של יהודי, צריך לבטל אותו, ותיקון בא על ידי ביטולו. כיוון ששאור זה אותיות ראש – זה עניין של עץ הדעת רע, הוא רוצה רק להיות ראש, כל העניין של יצר הרע זה להיות ראש במקום הקב''ה, חלילה. וזה דבר שצריך ביטולו. לכן צריך השבתה, כתוב: שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי: (שמות יב טו)

זה מצוות לא תעשה של פסח, וזה כנגד הטהורה, וכך בן אדם מטהר את עצמו מעץ הדעת. ואז נכנסת המצה, ליל הסדר מתחיל ממצה שהיא מעץ החיים. כל חוקים של מצה אלה חוקים לא הגיוניים, לא אנושיים, ברוך השם. כל דבר אנושי הוא בעיתי, כי אנושי זה עובד עבודה זרה כדור אנוש, אנושי זה דעת של הנחש. כאשר אדם הולך לעשות לחם אז יש לו הגיון שלו, הוא לש את זה בצורה שהוא רוצה, מכניס את זה לתנור לכמה זמן שהוא רוצה, לפי הגיון שלו. ברוך השם שיש לנו מצוות הפרשת חלה, אחרת זה היה כולו חול, לא היה לזה שום תיקון. במצה הכל אלוקי, כל חוקים אלוקיים ולא אנושיים, ברוך השם, הכל מעץ החיים. צריך לאפות מצה במקום שהקב''ה אומר, הקמח צריך להיות שמור משעת קצירה, שאין בזה שום הגיון אנושי, ברוך השם. וצריך הזמן פחות מח''י רגעים. זאת אומרת שהמקום, הזמן, ואדם שעושה את המצה ( עולם, שנה, נפש) – כל לפי חוקים אלוקיים שאין בהם שום הגיון אנושי, כי הכל מעץ החיים.

לכן צריך להיזהר לא לדבר דברים לא טובים על המצות כי זה סימן לא טוב, זה סימן של הפך לקדושה, סימן שלא קיבלו קדושת החרות. הרי קדושת החרות מקבלים ממצה. והמצה הקדושה הזאת שבאה מעץ החיים – היא לחם של חרות, לחם אלוקי, ולכן מצה נקראת לחם עני שזה לחם צנוע, לא מנופח, בלי שאר, לחם שעונים עליו דברים הרבה, זאת אומרת שמדברים, נותנים לו נשמה. ואין כאן שום סתירה בין שני הברורים, כי כאשר יש צניעות אז אפשר לדבר הרבה דברים של קדושה – מצה זה נשמה שיש על השולחן, כמו שהבעש''ט הקדוש אומר.

אומר זהר הקדוש:
כַּד נָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, לָא הֲוֵי יַדְעֵי עִקָרָא וְרָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא, אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, יִטְעֲמוּן יִשְׂרָאֵל אַסְוָותָא, וְעַד דְּיֵיכְלוּן אַסְוָותָא דָּא, לָא אִתְחָזֵי לְהוֹן מֵיכְלָא אַחֲרָא. כֵּיוָן דְּאָכְלוּ מַצָּה, דְּאִיהִי אַסְוָותָא לְמֵיעַל וּלְמִנְדַּע בְּרָזָא דִּמְהֵימְנוּתָא. אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, מִכָּאן וּלְהָלְאָה אִתְחָזֵי לוֹן חָמֵץ, וְיֵיכְלוּן לֵיהּ, דְּהָא לָא יָכִיל לְנַזְקָא לוֹן. (ח''ב קפג ע''ב)
(תרגום: כשיצאו ישראל ממצרים לא ידעו את עיקר האמונה, אמר הקב''ה יטעמו ישראל מצה שהיא רפואה ועד שאוכלים רפואה זו אינו ראוי להם לאכול מאכל אחר, כיון שאכלו ישראל את המצה שהיא רפואה ליכנס ולידע בסוד האמונה, אמר הקב''ה מכאן ולהלאה יכולים לאכול חמץ ולא ינזקו.)

ועוד אומר זהר הקדוש:
 כַּד הֲווּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, הֲווּ בִּרְשׁוּתָא אָחֳרָא. כַּד בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְקָרְבָא לוֹן לְגַבֵּיהּ, יָהַב לוֹן אֲתַר דְּלֶחֶם עֹנִי. לֶחֶם עָנִי, מַאן עָנִי. דָּא דָּוִד מַלְכָּא, דִּכְתִיב בֵּיהּ (תהלים פו א) כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנִי:
(פרוש מתוק מדבש: כשהיו ישראל במצרים היו ברשות הסטרא אחרא, כי הכניסו עצמם תחת יד הקליפות על ידי שאחזו במעשה גלולי מצרים. כשרצה הקב''ה לקרב אותם אליו, אז נתן להם במתנה את המקום של לחם עני, כי עדיין לא היו ראוים לזה. מי הוא העני? זו היא השכינה הנקראת דוד המלך, ועל שם מה קרא דוד המלך התחתון לעצמו עני, כמו כתוב (תהלים פו א): כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנִי. ובא לרמז על השכינה נקראת אני שהיא עניה ואביונה, ור''ל הקב''ה הביאם בצל כנפי השכינה אפילו שלא היו ראוים לכך. ) (ח''א קנז ע''א)

ועוד מוסיף זהר:
דְּיָהַב לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל לֶחֶם דָּא, מֵאַרְעָא דְחַיֵּי, וּלְבָתַר לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם.
(תרגום: נתן להם הקב''ה לישראל לחם מצה שהיא מארץ החיים, ואח''כ נתן להם לחם מן השמים.) (ח''א קנז ע''ב)

כדי לסכם את צריך לומר שברגע שאדם אוכל את המצה באמונה – אז יש לו רפואה.

לכן אדם צריך לדבר רק שבחים על המצה, שלא יהיה מן השוטים וטיפשים האומרים דברים לא יפים על המצה, שזה דבר מאוד קשה בשמים, זה מבטל את הכוח של המצה לרפא ולתת אמונה לאדם שאוכל את המצה.

מישהו שאל אותי מה לעשות עם המצות שיש לו כאבי בטן, מה לעשות עם מציאות הזאת? עניתי לו שמצה עושה מלחמה בתוך מעי האדם נגד החמץ של כל השנה. בעצם לא כואבת לו הבטן בגלל המצה, אלא בגלל שהוא מחזיק את החמץ ולא נותן לחמץ לצאת. אז עם הוא לא רוצה להיפרד עם החמץ אז המצה עושה מלחמה נגד החמץ בתוך בטן של יהודי כדי לגרש את עץ הדעת ולהשאיר את עץ החיים. אבל בגלל הזדהות שלו עם החמץ, בגלל מחשבות של חמץ – בגלל זה כואבת לו את הבטן. לכן צריך לעשות תשובה על זה.

כידוע, זמן של חגים זה זמן של תשובה עילאה, תשובה בלי צער, כי זה זמן של התעוררות, זמן של קדושה עליונה. אז יציאת החמץ ( תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם) – זה טהורה, ואחר מכן יהודי יכול לקבל קדושה – קדושת החרות. אנשים שלא מסתדר להם בלב שאפשר להיות בני חורים, אפשר להיות לא שפוטים לשום מסגרות אנושיות – זה סימן שלא קיבלו את המצה, לא קיבלו את קדושת החרות ועדיין שפוטים של החמץ, שפוטים של עץ הדעת, לא קיבלו קדושת עץ החיים. לכן הקב''ה עושה עוד פסח ועוד פסח עד שיסכימו להיות בני חורים, עד שייצאו לחרות כל כוחות הנפש של בני אדם.

כי זה ציור אמיתי של חרות: עם ישראל בני חורים משרתים את מלך יחיד א''ל חי העולמים בבית המקדש. בשביל זה צריך לאכול הרבה מצה, כל יום. כמו שמביא הר''ן בשם רמב''ן רבו, כמו שפוסק גאון מוולנה – ארבע עשרה סעודות של מצה עם בשר ויין, ולהרבות שמחה. כל דבר שמרבה שמחה, שמחת הקדושה צריך לקחת בימים האלה. וזה ניסיון לא פשוט. לפעמים לאדם אין דלק לשמחה וצריך לעבוד על זה, להתחזק בשמחה בימים האלה, וגם צריך להתכונן לקריעת ים סוף.

מצה זה לחם של תורה, שאור זה עץ הדעת רע. חמץ – זה לחם אנושי של הנחש, זה עץ הדעת שאפשר להרים אותו לטוב על ידי שמוציאים אותו מארציות שלו, לכן מברכים ''המוציא לחם מן הארץ''. אבל מצה היא כולה עץ החיים, הכל עשוי מעץ החיים של הקדושה, חוקים אלוקיים לחלוטין, בלי סברות אנושיות, בלי מדמה של בני אדם.

וצריך להילחם על כוחות החרות שלא נהיה עבדים, צריך לצאת מנפש העבד, להפסיק לחשוב שיש מסגרת אנושי שהיא לטובתנו, צריך לבטל את המחשבות האלה, אין שום מסגרת אנושית, יש רק חוקי של הקב''ה, חוקי התורה. כל עוד ליהודי יש הזדהות עם איזה מסגרת אנושית, מערכת אנושית, חוק אנושי – הוא לא בן חורים, בעניין הזה הוא עבד, הוא שפוט, והמסגרת שהוא מזדהה איתה – זה הפרעה שלו. כל דבר שאדם יגיד שלא יכול בלי הדבר הזה – זה פרעה שלו. זה יכול להיות דבר הכי פשוט, שוקולד, קפה, גם עניין דמיוני, למשל, רצון להיות תמיד באמצע - כל שטות. אבל יש דברים שאנחנו באמת לא יכולים בלעדיהם:דבקות אלוקים, תורה הקדושה - בלי זה כמו בלי אוויר, אי אפשר לחיות כי הקב''ה קבע ככה.

ידוע שהבעש''ט הקדוש התפרסם קודם כל כרופא, רק אחר כך ראו שהוא רופא נפשות, וכאשר הבינו שהתמחות שלו זה רפואת משוגעים אז כולם באו אליו. כי לכל אחד בנקודה זו או אחרת יש קצת שיגעון, לכל אחד יש נקודה או כמה נקודות ששם הוא חלש. לכל אחד בבריאות הנפש יש איזה נקודה שבאה או מהורים שלו או מילדות שלו, ממשהו שקרה לו או שלא קרה לו – תמיד יש איזה נקודה חלשה. השאלה היא מה גובר על מה. אם כוחות הבריאים מתגברים על כוח החלש, הפגוע, או שהכוחות החלשים והפגועים מתגברים על הכוחות הבריאים ויכולים להחליש אותם, חלילה.

הבעש''ט הקדוש ידע בעמק את העניין הזה ומסר דעתו שנקודה החלשה הזאת, נקודה שצריך לעבוד עליה – היא עיקר כוחו של אדם בעולם הזה ואם דווקא בנקודה הזאת אדם יתחזק - אז יוכל לרומם את כל כוחות הנפש . זאת אומרת שאם אדם חלש בנקודת כעס, למשל, אז זה סימן שיש לו נפש שיכולה לאהוב את כולם. אם יצר תוקף אדם בנקודה מסוימת, נגיד יצר של חוסר צניעות – אז זה סימן שהוא יכול להגיע לטהורה הכי גבוה. לפי היצר, לפי החולשה של אדם מגלים כוח הכי גדול שלו שיכול לקדש שאר הכוחות הנפש. אם אדם תופס את הנקודה החלשה שלו – אז כל כוחות הנפש מתרוממים. אז עם העיקרון הזה הבעש''ט הקדוש היה מרפא משוגעים.

פעם אחת בערב פסח הגיע אליו משוגע מיוחד שחשב על עצמו שהוא מת.
הביאו אותו על עגלה ואמרו לבעש''ט: אנחנו מכירים את השיגעון של בן אדם הזה, אבל הפעם זה כבר כמה ימים, הוא לא זז ולא ניכרת נשימה, יכול להיות שהוא באמת נפטר? הבעש''ט הסתכל דרך חלון ואומר: ''הוא חי.'' כנראה ראה את הנשמה שלו. הביאו את האדם הזה אל תוך הבית. הבעש''ט אמר: הוא יישאר אצלי לפסח. רבנית כבר הייתה רגילה לכל מיני טיפוסים שיכולים להגיע גם בפסח. הבעש''ט ציוה להושיב אותו בליל הסדר בין רבי הגדול מקרלין בימינו ובשמאלו רבי נחום מרודנקו, סבא של רבינו. גם אמר הבעש''ט להלביש אותו, להושיב אותו בכסא, להחזיק אותו שלא ייפול (להיות מסובין לא הייתה לו בעיה) ולעשות איתו הכל שעושים בסדר פסח, לשים לו בפה אותו אוכל שאוכלים כולם, לתת לו יין כאשר כולם שותים יין. וכאשר כולם אוכלים מצה להכניס מצה לו ישר בפה. כי הבעש''ט אחז שאדם הזה חי, אז הוא חייב לעשות סדר פסח כמו כולם. וככה עשו, וכאשר הגיעו לכוס הרביעי אז אמר הבעש''ט לשפוך את הכוס בתוך פה של בן אדם הזה עד הסוף. כאשר הוא סיים לשתות כוס רביעי נפקחו לו עיניו וישב ככולם. זה מה שנקרא ממוות לחיים.

כי לכל אחד יש נקודה שבה הוא משוגע, באותה נקודה הוא משועבד, הוא עבד מצרים, עבד פרעה. על ידי הסדר, כאשר עושים סדר בכוחות הנפש שלו – אז הוא יכול לצאת לחרות, להתרפא משיגעון שלו. אמר הבעש''ט הקדוש ללמוד את המעשה הזה כי הוא משל לגלות. כי בתוך נפש של כל אחד יש מקום שאנחנו חושבים שזה מת. אבל הוא לא מת, הוא חי, אלא צריך לדעת איך להוציא את זה משיעבוד לגאולה, מחושך לאור גדול.

אצלנו, בעם ישראל, יש הרבה בחינות שלכאורה שם אנחנו מתים. ואומות העולם עושים לנו כל מיני מיצרים: עם ישראל הוא עם קטן, צריך לבקש רשות, ללכת איזה פרעה שיגיד לנו מה מותר ומה אסור. ואנשים חושבים שככה צריך להיות, אבל זה שעבוד מוחלט, זה שיגעון. אומרים לנו שבית המקדש הוא מת, וזה לא נכון – הוא חי, בית המקדש לב של כל היהדות, של כל התורה. בלי זה אין יהדות, הים הכל זה ''כאילו עשה'', ''מעלה עליו הכתוב'', היום יש לנו תורה של ''כאילו''. כמה אפשר להיות בשעבוד כזה, אנחנו רוצים תורה של ממש. יש לנו דברים שהם לא מת מצוה, הם חיים וצריך להחיות אותם עוד על ידי החרות.

הבעיה שאדם לא מאמין שהוא בן חורים. אדם צריך להאמין גם לעצמו
אם הוא לא מאמין לעצמו זאת אומרת שיש לו איזה שיגעון, שהוא חושב שמשהו אצלו מת. וזה לא נכון, צריך לעשות סדר בכוחות חרות שלו ולחדש לו את הקדושה. יהודי צריך לדעת את מעמדו, ועל ידי זה הוא ודאי יתרומם.

אומר הבעש''ט הקדוש:
כי עניין גלוּת מצרים היה שחסר מהם הדעת:

כלומר, כל העניין כאן זה תיקון עץ הדעת. פרעה זה נחש וכל עניין של מצרים זה עניין של עץ הדעת. משה ואהרן זה אדם וחוה.

לכן אומר הבעש''ט:
כי עניין גלוּת מצרים היה שחסר מהם הדעת: שידעו להכריע שיש בורא אחד הַמְחַדֵּשׁ בְּטוּבוֹ בְּכָל יוֹם תָּמִיד מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. עד שבא משה, ועל ידי הנסים שעשה - נתפרסם בעולם שיש בורא אחד המחדש תמיד.

זאת אומרת שאין טבע - טבע לא מחזיק את עצמו, טבע טובע.

והוא ממשיך:
אמנם בחינת דעת זה שנתגלה ביציאת מצרים - היה דעת דנוקבא.

זאת אומרת דעת בחינת מקבל, נוקבה זה לשון ''כלי''. הקב''ה פועל עלינו ואנחנו צריכים לקבל. אבל זה לא דעת שאנחנו יכולים לפעול, להשפיע על העולם. דעת כזאת נקראת ''דעת דדכורא'', דעת זכר, כי זכר זה מי שמשפיע, משאיר זכר בעולם. דעת שהתגלתה ביציאת מעצרים זה דעת של נוקבה.

הבעש''ט ממשיך:
אך דעת דדכורא יתגלה לעתיד בימות המשיח. והיינו {ישעיה ל כ}: וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ - וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ: שיראו אותיות התורה והתפילה שלומדים ומתפללים לנגד עיניהם, שהם עולמות מצוחצחות:

כידוע, אסור לנו להתבונן בכל מיני צורות (שזה חשש עבודה זרה) חוץ
מצורות של כלי בית המקדש וצורות של אותיות. כי אותיות הן קדושות, הן חומר מחשבתי של הקב''ה.

הבעש''ט הקדוש אומר שכאשר אנחנו לומדים, מתפללים, מברכים אז צריכים לראות את האותיות על מסך הנשמה – בגובה של תפילין. לפעמים אדם מתפלל ואין לו ישוב הדעת, מחשבה שלו נמצאת בכל מקום חוץ מאותן המלים שהוא אומר. הדבר היחיד שיכול לשמור על כוחות הנשמה מיושבים – זה להניח אותם בתוך אותיות הקדושות של התפילה שאדם מתפלל, של ברכה שהוא אומר, של תורה שהוא לומד. וברגע שאתה מצליח, אתה אומר ''ברוך'' ורואה אותיות בי''ת, רי''ש, וא''ו, כ''ף, תדע שבאותו רגע אתה במצב של דבקות, במצב של גדלות. כאשר אתה לא מצליח לראות את האותיות – זה מצב של קטנות. אנשים לא מכירים את הבדיקה הזאת וחושבים שהם כל הזמן בקטנות. כמובן, צריך טהורה, בלי טהורה מאוד קשה להסתכל על האותיות, בלי טהורה להרים את האותיות מתוך הספר למוח וללב גם קשה. צריך כמה שיותר להרבות במקוואות, בנטילת ידיים, להיות כל הזמן במים, כמו דג. כאשר יש טהורת הגוף וגם טהורת הלב וגם טהורת השכל – אז אפשר לראות את האותיות הקדושות על מסך הנשמה. וזה נקרא יציאת מצרים ברחניות. כאשר אדם מצליח להוציא את האותיות מעולם הזה, מעולם גשמי, מארציות לעולם המתוקן, מעולם התוהו לעולם התיקון, מעולם של עץ הדעת לעולם של עץ החיים – זה נקרא דעת דדכורא, דעת עליונה יותר, דעת זכר. הבעש''ט קורא לזה עולמות מצוחצחות.